וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה, תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי
שמואל ב', פרק כ"ב, פסוק מ'
אני זוכרת – לפני ראש השנה האחרון בא לבקר אצלנו בבית. זה היה במוצאי שבת. נראה כמו נסיך – נקי ומסודר. אז הייתי אחרי לידה. שמחתי מאד שהוא בא לבקר אותנו. ישבנו והוא סיפר לי בדיחות ודברנו. ישבנו בטוב לבב. בעצם, לא ידעתי שזהו הביקור האחרון שלו. לפני שיצא, אמר לי שלוש פעמים "שלום" והלך לדרכו. מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי אותו. כל יום אני מחכה לו, שיבוא לבקר. עדיין אני לא מאמינה שהוא איננו. אני בטוחה שיבוא יום והוא יחזור עם גואל צדק, הוא יקום בתחיית המתים. כמו שכתב דוד המלך, עליו השלום, בתהילים – "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".
אמן.
|
|
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: תהילים פרק קכ"ו |
ליאורה שרוני
אחות
קטעי
סיפורים
מתוך
ספר
הזכרון
"השתלבנו" בבית הספר היסודי במקום. כולנו היינו די חריגים, ולא ממש התקבלנו בברכה. היינו תלמידים טובים מדי, ודי "חְנונים" – "ילדים טובים ירושלים" בסביבה, שבה לצבירת כוח היה ערך מוסף גדול יותר מציונים טובים בלימודים. מפקח בית-הספר, שהגיע בבוקר, במכונית הסיטרואן שלו, נאלץ לחזור לביתו בלעדיה, שכן לאף תלמיד בבית הספר לא נראה חריג לפרק את המכונית.
נשארנו "עולים חדשים" זמן רב מדי. אחרי כל ציון "טוב" במבחן, או כל מחמאה מהמורים – היינו חוטפים מכות. למרות שלא ראיתי זאת בעין, אני בטוחה, שגם דוד חטף כמוני. אני עברתי לירושלים בתום כתה ח', היינו לאחר כשלוש שנים בירוחם. אבל לדעתי, אף פעם לא דברנו על זה, דוד המשיך את ה"מסורת" הזו עוד איזה זמן אחרי.
בשנת 1967, או 68, דוד התקבל לקבוצת הנוער של קיבוץ מצר, דרך עלית הנוער. לאחר יומיים בערך, הוא ברח משם, בלי להודיע לאיש. הוא התייצב אצלי, באוניברסיטת בן-גוריון, וזכור לי שכעסתי עליו מאד. כמובן שלא בצדק. הוא ברח כי הגישו לו מזון לא כשר. קיבוץ של השומר הצעיר לא היה, כנראה, רעיון כל כך טוב לילד, שבא מסביבה מסורתית. בבית שמרנו שבת ועירוב בשר וחלב היה בגדר חטא, לא כל שכן בשר חזיר וכדומה.
דוד היה תולעת ספרים. הוא קרא בלי סוף מכל הבא ליד. העברית שלו היתה לתפארת. מכתבים שהיה שולח אלי, לפנימיה, היו מתובלים בביטויים ומלאי הומור. למרות התנאים שהיו בבית, הוא בהחלט למד והיה תלמיד טוב.
שרה שושן
אחות
היתה לך הרבה אהבה לאנשים הקרובים. היתה לך נתינה מדהימה. זה התבטא בדאגה שלך ובכמויות הספרים שהיית קונה ליוסי, ליקי, לירון ולדרור. רק אחרי נפילתך נודע לי, שהיית "קונה שבתות" מחיילים, נשארת בבסיס במקומם, תמורת תשלום. בכסף זה היית קונה את המתנות... או פעם, כשקנינו, יחד, כרטיס של מפעל הפיס, מכסף שהרווחת מעבודה באחת מחופשות הקיץ. אתה אמרת לי – "אם נזכה, אני אתן את הכסף לאלי אהרוני." אני כל כך כעסתי – "מה פתאם שתתן לאלי, כשלנו חסר?"
מירה אימבר
אחות
כשהיה בכיתה ח' החל לעבוד את עבודתו הראשונה, משום ששוכנע שבכך הוא יוכל לסייע בכלכלת הבית. ואני זוכר אותו יוצא על אופניו הגדולים של בעל הנגרייה כשרגל אחת על הפדל והרגל השנייה בין הרמה לפדל יוצא בשליחותו של הנגר, שספק אם אי פעם שילם את שכר טרחתו של דוד...
...באחת השבתות, בקיץ של לפני המלחמה, יצא לשנינו לבלות יחד חופשה בבית, הוא מהצבא ואני מהפנימיה. וביום ראשון, כשכל אחד מאתנו עמד לצאת חזרה ליעדו, דוד יצא מהבית וחזר כעבור זמן קצר, משום ששכח את פנקס השבי שלו. אני שאלתי אותו, ספק בצחוק ספק ברצינות, לשם מה הוא צריך פנקס שבי? האם הוא מתכוון ליפול בשבי? והוא ענה בחיוך – שלא אך בשל הפקודות הוא חייב לשאת זאת עליו. ובפרץ של רגשנות ביקשתי ממנו שישמור על עצמו וכך נפרדנו עד לפגישה הבאה.
יוסי אהרוני
אח
לדוד היה כשרון כתיבה ושפה עשירה. אני זוכר את כתב היד היפה והתמים שלו, שהרבה זמן ניסיתי לחקות ללא הצלחה. את הלילות שעשה, בעת שלמד בבית ספר אקסטרני, כדי להשלים שעות לימוד ולהתכונן לבחינות. הוא אהב מאוד ספרות עברית וככל הזכור לי גם כתב שירים...
...כשניסים אירני, הבן של מרג'ום, התגייס הוא ביקר אצלנו כמה פעמים בבית בירושלים, ודוד שמע ממנו סיפורים על השירות בחיל השריון. אני לא משוכנע שזה מה שהביא את דוד להתגייס לחיל הזה, אבל מרגע שהתגייס נפגשתי איתו מעט והקשר בינינו התרופף. למעשה רק בשבתות כאשר היה מגיע לחופשה נושא קיטבג מלא מדים מטונפים מאבק, ובידו ממתקים, שהיה מקפיד לקנות לנו בשק"מ. ופה ושם גם תקליט או שניים לאוסף של מירה. אני יודע שהוא השקיע אז המון זמן בלימודים – בהתכתבות, כדי להשלים את בחינות הבגרות שלו, גם היום אני ממש מתפעל מכוח הרצון שהיה לו ומהחשיבות שנתן ללימודים במסגרת צבאית קרבית, שממש קשה וכמעט בלתי אפשרי להקדיש בה זמן להתכונן לבחינות.
יקי אהרוני
אח
בוקר ואני מתעורר לתומי ליום רגיל ופתאום אני רואה חבילה שלמה של ספרים, שדוד קנה לי יום קודם. וזה אחד מהימים המאושרים בחיי (אפילו יש לי תמונה) משום מה אני זוכר, שסמוך לאותם הימים אני לומד גם לצייר והרביתי להעתיק ציורים של איגלו, תחנת רוח וקאובוי.
הרבה פעמים לפני, שאני מאבד את הסבלנות כלפי אחרים, אני נזכר איך לדוד היתה סבלנות אלי, למשל – באחת השבתות, כשהוא חזר מהצבא, הוא רצה לפתח תמונות בחדר. וכל פעם כשהוא ניסה להתחיל בתהליך – פתחתי את הדלת ונכנס אור לחדר. אם אני לא טועה אזי הוא פשוט קטע את התהליך אך לא הראה סימני עצבנות.
ירון אהרוני
אח
דוד תמיד היה אח גדול שהזכרונות המעטים ממנו הם חוויות נעימות. תמונות שהוא צילם אותי כילד קטן, מתנות שהביא לי, ספרים ובגדים, טיולים משותפים, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה, כשהוא בא לבקר אותי בבית הספר ופגשתי אותו במסדרון ביחד עם ירון. לא זכור לי שדברנו מעבר לשלום והחלפת מבטים.
באחד מאותם ימי זיכרון, או סתם בביקור מזדמן בקברו, עברה בי המחשבה, שדוד נהרג בהיותו בן 20 בסך הכל ואני כבר גדול ממנו ולא עוד ילד בן שש, שמביט למעלה על אח גדול .
דרוד אהרוני
אח
דוד גילה התענינות בצילום. והיות ואף אני התחלתי לעסוק בצילום, הרי שהיה, לפחות לתקופה קצרה, איזה שהוא מכנה משותף, שאפשר קרבה כלשהי. אני זוכר פעמיים שיצאנו לצלם ביחד. כלומר, לי היתה מצלמה קטנה ודוד הצטרף אלי. הפעם הראשונה היתה דווקא בשכונת "מאה שערים", ביום שבת של חול המועד סוכות, של שנת תשכ"ט, דוד היה כבר נער בוגר. הסתובבנו בשכונה ולא העזתי לצלם, כשניסיתי לצלם אדם חרדי, הוא כעס מאד וכמעט הרביץ לנו, דוד ואני "ברחנו כל עוד נפשנו בנו".
פעם נוספת בדצמבר 1970, באחת השבתות הבודדות שבקרנו בירושלים, יצאנו, דוד ואני, לעין כרם לצלם. לי כבר מצלמה "משודרגת" מצלמת "ריקו" רפלקס, את המצלמה הקטנה העברתי לדוד. הסתובבנו ברגל בעין-כרם ותוך כדי צילום דברנו על מצלמות וצילומים. אגב, המצלמה הקטנה הזו לוותה את דוד בשירותו הצבאי, חלק גדול מהצילומים המופיעים בספר זה נעשו במצלמה הקטנה הזו.
עמי שושן
גיס
את דוד אני זוכר עוד מפרס, היו תקופות שהמשפחות חיו באותו בית (בתים עם חצר משותפת, כשהחדרים בנויים סביב החצר ולכל משפחה מספר חדרים). מטבע הדברים, לא פעם גם היו מריבות בין ההורים. מה שהיה מדהים בדוד שהוא היה מופיע ראשון אצלנו כאילו לא קרה כלום, קורא לאחיות למשחק ובבת אחת שובר את הקרח. אני חושב שזה היה מאוד אופייני לו, לב רחב והיכולת לסלוח ולא לשמור טינה.
אלי אהרוני
בן הדוֹד
זכור לי שכאשר דוד היה חייל, נסעתי עם אחותי יפה לירושלים ושם ביקרנו אצל הוריו של דוד, שבמקרה היה ברגילה ובפעם הזו שמתי לב לאישיותו הגדולה וליופיו הרב – בחור יפה תואר ויפה מראה עם עיניים בהירות, שיער שטני, לבוש חולצת טריקו אדומה ומכנסי ג'ינס. כולו קרן אושר. בראותו אותנו הוא רץ מיד למטבח וחזר עם שתייה.
נעמי (אהרוני) אליאס
בת הדוֹד
דוד אהב מאוד לצלם כנראה בהשפעת גיסו עמי, זו הסיבה אולי שלדוד לא היו הרבה תמונות. הוא צילם יותר מאשר הצטלם. אך תמונה אחת, מהמעטים שהיו לדוד, הוא הקדיש לי. תמונה זו שמרתי במשך עשרות שנים. היא עברה איתי ממקום למקום. בשנים האחרונות התמונה ליוותה אותי בחדר הלימוד. בהזדמנויות שונות סיפרתי לילדי אודות התמונה והסיפורים סביב דמותו של דוד.
ניסים אירני
בן הדוֹדה
דוד
אהרוני