שלושים ושלוש שנים לאחר המלחמה מתיישבים להעלות בכתב סיפורים ואירועים, שקשורים בדוד,  וכך מנקרת השאלה מה היה דוד עושה היום אילו...? באיזה מקצוע היה בוחר או איזה בית ומשפחה הוא היה זוכה להקים?

 

 

היושר וההגינות היו דרך חייו של דוד, ואת אלה הוא ניסה להנחיל גם לאחיו הקטנים,ללכת בדרך בלי קיצורים ובלי הנחות ובאופן עקבי להתמודד גם כשאין על מי לסמוך.

 

 

כשהיה בכיתה ח' החל לעבוד את  עבודתו הראשונה. משום ששוכנע, שבכך הוא יוכל לסייע בכלכלת הבית. אני זוכר אותו יוצא על אופניו הגדולים של בעל הנגרייה, כשרגל אחת על הפדל והרגל השנייה בין הרמה לפדל, יוצא בשליחותו של הנגר, שספק אם אי פעם שילם את שכר טרחתו של דוד.

 

 

בסוף כיתה ח', נשלח דוד לקיבוץ של השומר הצעיר וכעבור זמן קצר מאוד, נתקלתי בו בשעת ערביים בכניסה לבית  עם מבט של התנצלות, כשהוא מסביר שלא יכול היה להמשיך שם מאחר שהאוכל לא היה כשר .

 

 

לאחר עזיבת הקיבוץ הוא החל ללמוד במדרשת שדה בוקר עד למעבר לירושלים.

 

 

לקראת המעבר לירושלים התחיל המאבק הגדול עם האבא, כשדוד  מנסה בכל דרך לשכנע אותנו שזו טעות חיינו לעבור לירושלים, וזאת משום, שהבית שם זה בעצם חורבה והסביבה דתית. אך כמובן, דבר לא עזר ואת המעבר לירושלים עשינו. כשהגענו לירושלים התברר עד כמה הוא צדק.

 

 

בירושלים, במזג אויר מקפיא, כשהשלג בפתח, התחלנו ללמוד להסתגל למציאות שונה. לא יותר המרחבים של ירוחם ולא הפרטיות בבית, שהרי אנו בתוך סמטאות "בית ישראל" ובחצר משותפת עם עוד 6 משפחות, בין קולות המואזין של הערבים וזריקת האבנים של הדוסים על חלונות הבית, כי העזנו להדליק רדיו בשבתות. התחלנו דרך חדשה ששם המשחק הוא "אם אין אני לי מי לי".  דוד יצא במקביל ללימודיו, לעבוד כסוקר באגד, ולאחר מכן עבד בבית דפוס קטן בשכונת הבוכרים. את שכרו הקפיד להעביר אלי, כדי לממן לי חוגי ג'ודו והסרטה במתנ"ס הסמוך. וכך זכיתי להשתתף בפעם הראשונה בחוגים יוקרתיים, שלולא הסיוע של דוד לא הייתי יכול לחלום עליהם.

 

 

זו הייתה דרכו של דוד. מהמעט, שהיה לו, נהג לחלוק עם אחיו למען עתיד אחר וטוב יותר, וכך דרכו מתגשמת היום, השתתפות ילדיי בחוגים זה בראש סדר העדיפויות. את הזרעים, שדוד זרע, אני קוצר היום בהישגיים אליהם הגיעו ילדיי הן בספורט והן בלימודים.

 

 

בדרכו הוא התמודד ללא היסוס בחבורות רחוב, שהציקו לרוכלות ערביות, שהציעו את מרכולתן ברחובות העיר. שם נאבק עם מטיפי דת, שעמדו בפתח הבית, וניסו לשכנע אותנו הילדים לעבור לישיבות תמורת חבילת צבעים.

 

 

בתקופת הלימודים היה זה דוד, שמילא את תפקיד ההורים. הוא ייצג אותנו באסיפות הורים. כך בכל תחום נטל המשפחה נפל גם עליו.

 

 

אך למרות הכול, דוד הופיע תמיד מסודר, נקי ובבגדים  מגוהצים.

 

 

זמן קצר לפני המלחמה הוא הראה לי זוג נעלי "יגואר", שהיו אז ממיטב התוצרת. אני, בשיא התמימות, שואל אותו "למה קנית אותם הרי אתה בצבא"? והוא, בחיוך שלו השיב את שהשיב, ואני בספק אם הוא זכה בכלל לנעול נעליים אלו.

 

 

באחת השבתות, בקיץ שלפני המלחמה, יצא לשנינו לבלות יחד חופשה בבית. הוא מהצבא ואני מהפנימייה. ביום ראשון, כשכל אחד מאתנו עמד לצאת חזרה ליעדו, דוד יצא מהבית וחזר כעבור זמן קצר, משום ששכח את "פנקס השבי" שלו, ואני שאלתי אותו, ספק בצחוק ספק ברצינות, לשם מה הוא צריך פנקס שבי ואם הוא מתכוון ליפול בשבי. והוא ענה בחיוך שלא, אך בשל הפקודות הוא חייב לשאת זאת עליו, ובפרץ של רגשנות ביקשתי ממנו שישמור על עצמו וכך נפרדנו עד לפגישה הבאה.

 

 

בדיעבד, אני  מצטער שהוא לא  נפל בשבי, כי כך הסיכויים, שהוא יהיה אתנו היום היו גדולים יותר.

 

 

מספר שבועות לפני המלחמה, שהיתי בפנימייה ובשבת בבוקר ניגשתי למדריך החברתי וביקשתי לשחרר אותי למספר שעות, והוא הסכים בכזו קלות שאין לי הסבר. מיד יצאתי את שער הפנימייה, מנסה לעצור טרמפים לכיוון ירושלים. בשלב מסוים כמעט וויתרתי ועשיתי את דרכי חזרה לפנימייה. אך איזשהו דחף פנימי חזק הניע אותי מלוותר עד הגעתי לירושלים בצהרי היום. שם פגשתי את דוד בחופשה יחד עם כל בני המשפחה. זו למעשה הייתה השבת האחרונה וגם הפעם האחרונה שראיתי את דוד עד לערב, שעת החזרה לפנימייה. דוד נסע לעיר העתיקה, על מנת להצר מכנסיים. מתוך איזשהו דחף פנימי החלטתי לחכות עד שדוד ישוב הביתה, וכך זכיתי לפגוש בו לעוד מספר דקות, עומד מחוץ לבית ליד הג'יפ הצבאי של עמי (בעלה של אחותי שרה) וזה הזיכרון האחרון.