17 בינואר 1974
דוד
אני מביטה סביבי ואני רואה את ספריך שמונחים דומם, אבלים בספריה ומחכים לתנועות ידיך הממששות אותם ומדפדפות בהם, בשעה שעיניך חולפות על פני המילים והשורות וכל כולך מרוכז בקריאה.אמא בוכה וכעת, כמו ברגע שפרצה המלחמה ביום כיפור, השישה באוקטובר 73, כאשר בשעה שלוש הדלקנו את מקלט הרדיו ושמענו, כל רבע שעה, את קולה של הקריינית המודיעה על הקרבות בחזית המצרית והסורית. יוסי אמר שסאדת אידיוט, שלא חיכה עד שהוא יתגייס, ואני התמרמרתי על שהם חיכו כל כך הרבה (מספר חודשים) ולא הקדימו את המלחמה בחצי שנה, בעת היותי בשרות הצבאי.
אך האם אז ידעתי שרק דמותך תרחף בין כתלי הבית, בלי שנראה אותך עוד, ובלי שירון ודרור "יבקשו" שהמפקד שלך ישחרר אותך כל שבת, כדי שתהיה איתם.
ולי, האם לא תיתן לי לפחות הזדמנות אחת, כדי לבקש סליחה על מריבות האחים בינינו, ואולי להעלות זיכרונות על הקשר המיוחד שהיה בינינו – שיחות ומבחנים בהבנת הנקרא, שהיית עורך לי אחרי כל קריאת ספר ולגלות לך??
תמיד הייתי צריכה, כי ידעתי שיש לך אוצר מילים הרבה יותר עשיר ממני, יכולת הבעה טובה משלי ויכולת ניתוח טקסט וסיפור טובים ממני. האם כשגידפנו וקללנו, האם אז ידענו, שקרוב היום שתעלם לי ותשאיר אותי לבד. ואני מרגישה היום לבד. לא חשוב כמה אנשים נמצאים סביבי, אני חשה בדידות וכאב. תחושה כאילו אני נמצאת בחלל ריק. מאז המלחמה שלחתי לך מברקים, מכתבים וחבילות. כל יום בדקנו את תיבת הדואר,בתקווה שהגיע מכתב ממך. ידענו שלא תמתח אותנו עד כדי כך... רק אז קלטתי את אהבתך לכולם, את דאגתך. והבחנתי בכושרך להתרשם מדברים מיוחדים, גם אם לא תמיד הם נעימים. וידעתי ששתיקתך אינה מבשרת טובות, כי אחרת היית כותב ומעודד מהחזית, אותנו היושבים בעורף.
באחד המכתבים כתבתי לך: "להתראות בקרוב במצרים או בסוריה וזאת לפי בחירתך" – אך הלוואי וידעתי אז שאין סיכוי כזה (ואינני יודעת מה זה היה מוסיף לי). בערב הראשון למלחמה שאלתי עצמי האם אהיה גאה בך, אם תמות כגיבור בקרב. אז לא הבנתי מספיק את משמעות הרהורי. ואולי הרהורים אלה חיזקו את "ההחלטה" על מותך?
מדוע כולם דאגו לך מכל המכרים והידידים, שהלכו לצבא? (חברותי סיפרו לי שמהיום הראשון למלחמה כל דאגותיהם היו ממוקדות רק בך הן חשבו עליך, וחלק אפילו הגיעו הביתה כדי להתענין בשלומך עליך). כשהודיעו לי בעבודה, שאתה נעדר, בדמעות בעיניים שאלתי מי ילך לקורס קצינים במקומך? חששתי אז מהשבי, אבל ידעתי שהמצרים נוהגים, כביכול, ביד רכה בשבויי מלחמה, וקיוויתי שאתה עוד תחזור. אך בינתיים, הורי השבויים קיבלו תשובה, ולנו לא הייתה שום הודעה להתעודד בה.
ירון ודרור לא הפסיקו להתעניין בך ובמלחמה בכלל. שאלותיהם היו למטרד ברגעים מסויימים. הם התעניינו בכל מהדורת חדשות, במספר ההרוגים שלנו לעומת הערבים, הנזק בכלי הנשק שלנו לעומת הערבים... עניתי על שאלותיהם, עד כמה שידעתי, (לפי גרסת העיתונים). אך חיכיתי שתשוב אתה ותפרט יותר, ותסביר בצורה בהירה ועובדתית יותר את מה שעבר על בשרך.
גם כשהודיעו שאתה נעדר, ירון סיפר למורתו, שבבית לא מאמינים שתשוב, אך הוא יודע שתחזור, כי הבטחת לו אופניים וכדור עם פנימית... דרור סיפר למורה שאספנו כסף לקנות לך שרשרת והוא ישלח לך מכתבים דרך הצלב האדום (כי לדעתו אתה מסתתר מהערבים ולא ידוע לך שהמלחמה נגמרה) והצלב האדום ידאג להחזיר אותך הביתה.
ירון חש חובה כלפיך ואז חלה עלייה "קיצונית" בלימודיו. הוא הגשים את שרצית...
דודים ומכרים נכנסו ויצאו מהבית, הלוך ושוב, והכל היה אפור וקודר.
בבקרים קמתי וחיפשתי אותך במיטה, שמא חזרת כשישנתי ולא הרגשתי בך.
דרור וירון הימרו ביניהם, עשרים וארבע שעות ביממה. דרור טען שאתה מפחד מהערבים, ולכן אתה מסתתר בבונקר. וכשהמצרים יעזבו את המקום אתה תלך דרך ארוכה ברגל ותחזור עייף ומאובק, אך אז ירון הבין שאין סיכויים והוא אמר שהוא יודע שלא תשוב, אבל הוא אוהב אותך יותר מכולם והיה רוצה שתשוב.
בינתיים היינו בקשר עם משפחתו של ראובן חברך לצוות. רק אז הבנתי שאף פעם לא הבאת חבר הביתה. וקלטתי את משמעות העובדה שאפילו את חבריך איננו מכירים, והאם הם חיים היום???
אמא לא מפסיקה לבכות, ובכייה הוא בכי קלוש. בחופשתך האחרונה בקשת שאקח אותה לרופא, ואני כמדומני סירבתי.
הזיכרונות מחופשתך האחרונה מעבירים בי צמרמורת; בשישי-שבת נסעת לקרית- מלאכי, ביקרת את כל הדודים בשבת. חזרת הביתה ואז ראית את שרה, עמי, עופר ומירב, ואותנו – את יוסי ויקי שהגיעו לחופשה ממקווה ישראל.
במוצאי שבת הייתה אצלנו שרה אנקונין, חברתי, והתפעלה ממך; כמה גדלת ויפית והשתנית, מאז שלמדם יחד מספר חודשים בשדה בוקר, עד שעזבת ועברת לבית הספר "כרמיה" בירושלים.
היא הייתה רעבה ואתה הכנת לה סטייק ושתייה חמה, והתנצלת בפניה שאני לא מארחת טובה.
בביקורך האחרון ביקשת ממני את הספר "חרות או מוות" ואני סירבתי לתת לך, ורק לאחר הפצרות רבות נתתי לך אותו ואת הספר "מרכבות האלים" – האם אלה שמות סמליים ואתה בחרת במוות, או אולי הייתי חשה אותה תחושת אשמה, אם הייתי מסרבת לתת לך את הספרים, ואז הייתי חושדת בעצמי, שבעצם גזלתי ממך את הקמע בו בחרת.
דוד, תמונותיך באלבום, ואתה נשקף מהם בכזה חיוך טהור ובוגר.
באחד מימי חמישי הייתה הפגנה של משפחות הנעדרים מול בנין הכנסת. נסעתי להפגנה יחד עם האח של ראובן הרשדופלר, חברך לטנק. נודע לי שרוב המשפחות לא הגיעו, כי הודיעו להם על ביטול ההפגנה. אך המשפחות שהגיעו עשו את העבודה גם לשאר. הם דרשו להיכנס לכנסת, כשבקשתנו לא נענתה, נכנסנו בכל מיני דרכים, לא דרכים. בסביבות השעה ארבע הבטיחו יושב ראש הכנסת – ישראל ישעיהו ושר הפנים, שלמחרת נפגש עם גולדה מאיר או עם משה דיין – שר הביטחון. אך למחרת, כשהגענו, במקום לפגוש את גולדה מאיר, נתנו לנו את הכבוד לפגוש את משטרת ירושלים, שוטרים רכובים על סוסים, חמושים באלות ובסילוני מים. הם עצרו אותנו.
חלמתי ששטנו בסירה ואורי מימון ז"ל, היה המדריך, ואתה חששת שלא יהיה לך מקום בסירה זו, וכתבת צוואה ומסרת לי אותה, או אולי כתבת אותה כעובדה, שאם לא תמצא מקום בסירה, אז אתה תתאבד. אך בסירה מצאת מקום. מדוע לא מצאת מקום בבית איתנו...
השלג בחוץ מכסה הכל, המראה מקסים ויכולתי להנות ממנו יותר אם היית כאן והיינו הולכים יחד לצלם ולהצטלם. לפני מספר שעות סיפרו ירון ודרור, שבשנה שעברה, כשירד שלג, אתה היית בחופשה ויצאתם החוצה לשחק בשלג ולהצטלם. איפה אתה כעת?
ביום שניים בינואר 74, הודיעו שגופתך זוהתה בארבעה בדצמבר 73, ואתה קבור בבית הקברות קרית שאול בתל-אביב, בקבר ארעי בטור 7 קבר מספר 9. ואני לא הבנתי את משמעות המילים הללו, כפי שאני מבינה אותן כעת. כי אני מחכה ומאמינה שאתה תשוב פעם. לגבי זהו שירותך הרגיל ואתה צריך לחזור בימים הקרובים לחופשה.
בחמישה לינואר 74, כבר הייתי בקרית שאול בתל-אביב, עם יוסי ומשפחתו של ראובן. רק שם הצלחתי להזיל דמעות, כשהבנתי שנשארו ממך רק שמך ומספרך האישי. ניסיתי לקרוא לך אבל אתה לא ענית ורק הד גיבורים דוממים נשמע סביבי, ופחדתי להפריע לקולם הדומם.
מדוע השאירו רק את מספרך ושמך ואנו רצינו אותך גם בלי שם ומספר, כי את זה ניתן תמיד לשנות.
20 בינואר 74
הנר עוד דולק ואני מצפה לך…
היום, כששאלו אותי עליך, אמרתי שהכל כבר נגמר. לעיתים אני חשה צורך לאחוז בשרוולו של כל אדם העובר ברחוב, ולומר לו שהכל כבר נגמר. אבל בתוכי אני עוד מצפה.
כשאמא בוכה, וכשירון ודרור מדברים בך, וכשמשהו דוחף אותי מבפנים להרהר בך, או לכתוב אודותיך, אני דוחה הכל. כי הכל חסר משמעות. המילים: חלל, נפל, נהרג, או אולי נעדר ואחר נקבר.
כל ביקורך, בחופשה האחרונה, הוכיחו כאילו ידעת, או חשת את הצפוי לך. כאילו ידעת שזאת חופשתך האחרונה, ולכן דאגת לראות את כולם ולהיפרד מכולם. אם חשת שמותך קרוב, מדוע לא סיפרת דבר. אולי היינו יכולים לעצור מעט את הזמן, או לפחות ,גם אם לא היינו יכולים לשנות את הגורל, אז לפחות היינו אומרים שלום ונפרדים בנשיקה, ולא היית יוצא מהבית, כמו תמיד, ומשאיר אותנו לחכות לפגישה הבאה שלך, כשהדלת נפתחת ואנו אומרים שלום ואז מתחילות חוויות ולעיתים מריבות האחים הרגילות.
ממותך הבנתי שהחיים הם משחק ואין להבינם. לגבי – הרבה דברים ועובדות איבדו את משמעותם, כמו הרחוב ההומה, שמבחינתי כיום, הוא רק רמזורים ודמויות חולפות, כמו בסרט נע, כמשהו ריק וחסר תוכן ועניין, בלי להביט לצדדים ולהנות רק לרגע מהיופי שאחריו. אין צורך לרוץ, ובכל זאת האנשים מתעלמים ממנו ורצים, ורצים. וכולם לאותו כיוון ולאותה מטרה, ונדמה לי שהם עושים זאת מחשש שהמוות – הלא צפוי, שלא נדע מעולם מאיזה כיוון ונסיבות יתקוף אותנו.
את מי אני מאשימה במותך? האם את עצמי? או בגלל היותך יהודי-ישראלי, או את הרחוב ההומה, שממשיך ומתקיים, כאילו מאומה לא קרה. (כי כולם טוענים שצריך להמשיך ולהתקיים, כי אין ברירה). ביאליק כתב כבר בזמנו ש"השוחט שחט והשיטה פרחה".
וכעת אני כותבת את שכתבת על סדרת הספרים שקנית לירון ודרור, ובהקדשה כתבת: "…יהי ה' עמכם במותכם כבחייכם, רוצו עדי עדן, יקירי בחירי האל, אותם לקח הוא אליו לעולמים, מזכרת נצח מאלה הנמקים עוד בחלד; קוראים המה דרור לרעיונות שגם אתם אותם זרעתם". ואולי, בשורה האחרונה יש תשובה לאני מאשים שלי, כי אנו זרענו את הרעיונות; פיתוח כלי הנשק ושיכלולם, הרחבת טריטוריות ולשם כך מלחמות. ואתכם לקח האל אליו כמזכרת, כי נמקים הייתם בחלד וקראתם דרור לרעיונותיו, נלחמתם את מלחמותינו???
דוד
אהרוני