את דוד אני זוכר עוד מפרס, היו תקופות שהמשפחות חיו באותו בית (בתים עם חצר משותפת שהחדרים בנויים סביב החצר ולכל משפחה מס' חדרים). מטבע הדברים, לא פעם גם היו מריבות בין ההורים. מה שהיה מדהים בדוד, שהוא היה מופיע ראשון אצלנו כאילו לא קרה כלום, קורא לאחיות למשחק, ובבת אחת שובר את הקרח. אני חושב שזה היה מאוד אופייני לו, לב רחב והיכולת לסלוח ולא לשמור טינה.
דוד היה צעיר ממני, כך שלא היינו מאותה שכבת גיל והוא העדיף תמיד לשחק עם נעמי שהייתה בת גילו. לאחר העלייה לארץ די נפרדו דרכינו, המשפחות היו מרוחקות והמפגשים לא תכופים.
זיכרון נוסף מדוד הוא מהתקופה שלפני מלחמת יום כיפור. באותה תקופה הייתי בפגרת הקיץ מהלימודים, עבדתי במתקנים שונים של משרד התקשורת, וגרתי בעיקר אצל ההורים בקרית מלאכי. איני זוכר כמה זמן לפני מלחמת יום הכיפורים דוד הופיע בבית ההורים, שמחנו מאוד לראות אותו, ישבנו בסלון, דיברנו ושמענו הרבה מוסיקה. באותה תקופה הייתי קונה הרבה מאוד תקליטים וחלקם נמאסו עלי, לכן נתתי לדוד מס' תקליטים ונפרדנו. לאחר שנפרד ממשפחתי ועמד לצאת מהבית, הרגשתי לא טוב עם עצמי שנתתי לו רק תקליטים שלא רציתי בהם יותר, לכן רצתי לערימת התקליטים, לקחתי תקליט שמאוד אהבתי ונתתי לדוד, זה היה תקליט של אלה פיג'ראלד ואחד השירים בו היה מיקי סכינאי של ברכט וכך נפרדנו.
מפגש נוסף עם דוד היה סמוך מאוד ליום הכיפורים ברפדים, זה היה לאחר הפגישה בקריה, כי אחרת לא הייתי יודע שהוא משרת בבסיס שריון ברפדים. באותה תקופה העבירו אותי ממתקן איתנים ליד ירושלים והציבו אותי לעבוד במתקן משרד התקשורת שהיה בכניסה לבסיס רפדים, כאמור ידעתי שדוד באזור וחיפשתי אותו. הבסיס שלו גבל עם המתקן בו עבדתי, וכך אני זוכר שעמדנו על איזה בונקר ודיברנו, הרבה איני זוכר מהמפגש ההוא, השהות שלי ברפדים הייתה קצרה מאוד, וחזרתי הביתה לקראת יום כיפור. יותר לא זכיתי לראותו.
מעל לכל, דוד צרוב אצלי בזיכרון כנער אציל נפש, מדבר ברכות, רחב לב.
נפילתו הייתה בשבילי כאב גדול שהשפיע עלי בהמשך וזה כבר סיפור אחר.
דוד
אהרוני