כיום, לאחר יותר משלושים שנה הוחלט להקים אתר לזכרך. למרות הגעגועים היום-יומיים, והשאלות כמו: "מעניין מה היית עושה כיום אם היית חי?", "מי הייתה אשתך?", "לאן היית מתפתח?", "במה היית עוסק?" ו"מה יכלה להיות מערכת היחסים שלי אתך?". כל רגע צפים זיכרונות ותחושות והכול מופיע בתמונות תמונות.
אני יודעת דוד, ששמי שונָּה אחרי מותה של מרי, התאומה שלך. קראו לי מרי כשם נוסף בתעודת הזהות. שנים היה לי קושי עם השם הזה עד שבשנת 1987 - כשיצאתי לשנת שבתון, הלכתי ללמוד תרפיה באמנות, ככלי עבודה עם ילדים מהחינוך המיוחד. באמצע הקורס, כשהצטרכתי להכין עבודה מסוימת, ציירתי קבר ועליו מונחת מתנה, וילדה קטנה עומדת ליד הקבר ומושיטה יד לאותה מתנה. באותו רגע בעצם חשתי, שהשם "מרי" לא ניתן לי, אלא לקחתי אותו בבחירה אישית שלי. אז חשתי השלמה עם השם הזה. אני מספרת זאת, כי היום, כשאני מביטה אחורה בקשר ההדוק שהיה בינינו, כשני אחים קרובים בגיל ומאד קשורים אחד לרעותו. אפילו בכתה ד'- ה' למדנו יחד ואחר כך הקפיצו אותי כתה. אני חשה שבעצם, ממתן השם הזה, כנראה לקחתי את תפקיד האחות התאומה.
אני זוכרת את עצמי מחקה אותך בדברים רבים. לדוגמה, לפני העלייה לארץ כשעשו לך קרחת, אני צעקתי וצרחתי – שגם אני רוצה. בסוף נכנעו ועשו גם לי קרחת. אני אהבתי את האובססיה שלך לקריאה ואת האופן בו היית מושיט לי כל ספר, שהיית מסיים ואומר – "תקראי ואחר כך אני אבדוק מי הבין טוב יותר." הרבינו לקרוא כי זה היה בעצם הבילוי היחיד שלנו. אמא, משום מה, מנעה ממך להסתובב עם בני כיתתך או עם ילדי השכונה מחשש ש"יקלקלו" אותך. גם אתה לא היית קשור אליהם באופן מיוחד, כי בעצם היית עוף מוזר בנוף השכונה ובבית הספר. למעשה, לא נמשכת כמעט לשום משחק – לא כדורגל, לא כדורסל, או משחק אחר, אפילו אוצר המילים והשפה שלך היו זרים בנוף האנושי שהיה סביבנו. עד היום, אירי ואילן הקר מזכירים את העובדה, שכאשר ירון נולד שאלו אותך אם כבר בחרנו שם, ותשובתך היתה: "נטוש ריב" והם לא הבינו את פשר ה"שם" הזה. אני זוכרת שהיית משתף אותי בכל חוויה שלך ומראה לי שירים שהיית כותב.
אחרי נפילתך הפכתי את כל הבית ולא מצאתי אף שיר.
אמא אסרה עליך לקרוא בלילות, אולי מטעמי חסכון בחשמל אבל אתה לא ויתרת, היית לוקח מנורת-לילה, מכסה אותה בבד כדי שאמא לא תבחין וקורא לתוך הלילה. אני הייתי מאיימת להלשין לאמא וגם ומזהירה אותך שאתה עלול להתעוור.
היו רגעים שהיינו רבים מאד, ואז נהגתי "לרדת עליך" ולומר לך שאתה לא אחי ושאבא ואמא מצאו אותך. הייתה לך הרבה אהבה לאנשים, הייתה לך נתינה מדהימה, שהתבטאה בדאגה שלך ובכמויות הספרים שהיית קונה ליוסי, ליקי, לירון ולדרור. רק אחרי נפילתך, נודע לי שהיית "קונה שבתות" מחיילים, נשאר בבסיס במקומם תמורת תשלום. בכסף זה היית קונה את המתנות... או פעם כשקנינו יחד כרטיס של מפעל הפיס מכסף שהרווחתי מעבודה באחת מחופשות הקיץ, אתה הצעת ש"אם נזכה ניתן את הכסף לאלי אהרוני" ואני כל כך כעסתי – "מה פתאום לתת לאלי כשלנו חסר?"
אני זוכרת שכילד היית שואל ילדים, שעברו ברחוב – "מה השעה?" למרות שראית שאין להם שעון. בדיוק כמו שלך לא היה, וכשהם ענו בתמימות שאין להם שעון היית צוחק ואומר – "טוב אז אני אשתמש בשעון שלי..."
באחת החופשות שלי מהפנימייה, לקחת אותי לראות הופעה של להקה צבאית כלשהי. בסוף ההופעה שאלת אם אני רוצה, שיתנו לי חתימות, הצלחת להגיע אליהם והם חתמו לנו, עד היום אני שומרת את חתימותיהם למרות שאין לי שום עניין בחתימות אלה, אבל התלהבתי מהאופן בו דאגת לי באותו רגע כמו אח גדול ושאלת אם אני רוצה. יתכן שהתלהבתי להשיב בחיוב רק כדי לבדוק את התעוזה שלך .
זיכרון אחר, פחות נעים שעולה לי כרגע, קשור למריבה אחת גדולה שהייתה לנו באחת השבתות. אז אתה כעסת כהוגן וזרקת עליי כסא שפגע לי באוזן. האוזן נחתכה, שרה לקחה אותי בריצה לביתו של הרופא, שהיה אבא של חברה שלה, הוא טיפל בי. כשהרופא אמר – "סיימתי" שרה נפלה והתעלפה ואז הרופא טיפל גם בה.
אהבתי את הקשר שלי אתך, למרות ואולי בזכות העובדה שהייתי שונה ממך, אתה היית מנומס וביישן ופעם באחד המכתבים ששלחתי לך בזמן שרותי הצבאי, שאלתי אותך אם יש לך חברה, תוך זמן קצר קבלתי תשובה בהולה – איך אני לא מתביישת לשאול ולחטט בחייך כאילו ניבלתי את הפה. בעת קריאת המכתב חשתי מידה של בוז כלפיך, על השמרנות שלך, למרות שכיום אני מבינה שהיית פשוט ביישן ומופנם, אבל אז, לרגע לא חשבתי שאולי אתה סתם ביישן ואני הבכתי אותך.
הייתה לך אהבה רבה וסבלנות ליוסי, ליקי, לירון ולדרור. לקחת עליהם את מלוא האחריות, כל כך עודדת ותמכת בהם בכל מה שהם עשו או רצו בכל מקום שאבא ואמא התקשו... אתה עשית זאת במקומם באופן טבעי וללא שום מרירות או כעס.
בביקור האחרון שלך בבית הייתה אצלי חברה מהתיכון (שרה אנקונין) היא הכירה אותך מאותה תקופה קצרה שלמדתם יחד בבית ספר התיכון בשדה בוקר עד למעבר של המשפחה לירושלים. קבלת אותה מאד יפה והכנת לה ארוחת ערב. יותר מאוחר באותו ערב נסעת לקרית מלאכי, לפני יציאתך ולפני שנפרדנו עמדנו אמא, ירון, דרור (אותם אני זוכרת בוודאות) ואני ליד הדלת, ואז ירון או דרור שאלו אותך מתי תחזור? אמרת שתחזור בעוד כחודש. ירון כעס מאד ואמר שזה הרבה זמן.
באותה פרידה פנית אלי ואמרת – "תשמרי על אמא, תדאגי לה וקחי אותה לרופא" ואני גיחכתי ואמרתי "אתה דואג לה על חשבוני..." אז נסעת לבקר את ליאורה, בנתניה ואחר כך נסעת לקריית מלאכי וביקרת את כולם.
כל אמירותיך ומעשיך בביקור האחרון היו שונים משאר הפעמים כאילו צפית מראש את מותך. באותה תקופה נפלה מראה שעמדה בכניסה ונשברה. הייתה אצלי חברה מראשון-לציון היא אמרה לי שכאשר מראה נשברת זה סימן לאסון, ואני חשבתי שזו אמונה תפלה ותו לא. היום אני חושבת שאולי הייתי צריכה לנחש מראש את האסון ולנסות למנוע אותו.
פעם כתבתי לך מהתיכון שאני ממש רוצה להכין שוקו ואין לי פרודוקטים, אחרי שבוע שלחת לי קקאו ועוגה, שהבנתי שאתה הכנת לי בצירוף מכתב, אני הרגשתי כזה אושר שהתייחסת לבקשה שלי, אפילו שהיא לא נאמרה מפורשות במשך יומיים לא הפסקתי לדבר על החבילה הזו.
בזמן המלחמה וגם לאחריה, בכל התקופה בה נחשבת כנעדר קיוויתי שאתה שבוי. כל יום הקפדתי לקנות עיתון, לחפש את תמונות השבויים שפורסמו על ידי הסורים והמצרים, וכל יום התעקשתי שאחד המצולמים הוא אתה. אך ברגע שנירה, הפסיכולוגית שליוותה את המשפחה לאורך התקופה ההיא, אמרה שמצאו את גופתך, המילים הראשונות שלי היו – "עם מי אני אקרא עכשיו ספרים ואחליף חוויות?"
בכל פעם שאני לוקחת ספר ליד זה מוביל אותי אסוציאטיבית אליך...
בביקורך האחרון בבית התעקשת שאשאיל לך את הספרים "מרכבות האלים" ואת הספר "מלחמה או חרות". הכול כל כך סמלי שאני נשארת בתחושה של אשמה- איך לא ביררתי את פשר כל הרמזים האלה. כמו הגיחוך על כך שאתה מסתובב כשהדסקית שלך לצווארך, ואתה כמו "ילד-טוב-ירושלים" אמרת – "זה ברור שצריך להסתובב עם זה כי רק כך יוכלו לזהות אותי בזמן מלחמה אם יקרה לי משהו".
דוד
אהרוני