דוד ומרי באו יחד לעולם, בן ראשון לאחר שלוש בנות אבל לא לבדו. מבין שניהם הוא נולד ראשון והיה גם החזק מביניהם.
לי נדמה שנקשרתי יותר למרי. היא נדמתה לי כיותר פקחית. או שמא העובדה שהייתה חלשלושה וקטנטונת וחששתי שאינה מקבלת אותה תשומת הלב, היא שקנתה את ליבי.
לאחר עשרים חודשים, ביום חורף אחד, מרי הלכה לעולמה. אני זוכרת את ההורים הולכים איתה לרופא מוקדם בבוקר, (או שמא היה זה כבר מאוחר מדי), וחוזרים עם הגופה בידיים. לא ממש נפרדתי ממנה. אבא לבדו, הביא אותה לקבורה.
דוד גדל לילד יפה, חכם, רגיש ותמים עד מאד. אופניים חדשים, שאבא קנה לו, נשברו בו ביום - תחת משקלם של כל ילדי השכונה. ממתקים שלו ושלהם, הילדים אכלו קודם את שלו ואחר-כך ברחו.
אני זוכרת אותנו משחקים "מחבואים" באחד הבתים בקרמן (בפרס). דוד היה נגעל משערות. הוא יכול היה להקיא אם השערות שלנו נגעו בו, ולהפסיק את המשחק.
עלינו לארץ כשדוד היה בן שש. ארץ ישראל הייתה תמיד ברקע, הקשבנו ל"קול ישראל לגולה" בדרך כלל בסתר. למרות שליהודים בקרמן היה חופש מוחלט ולא הייתה לנו תחושה של נרדפים או מופלים, היו שמועות על מעצרים של יחידים שנחשדו בציונות. אבל כילדים לא היינו מוטרדים.
הבעיות התעוררו כנראה יחד עם המרד בשאח הפרסי ובניסיונם של הקומוניסטים להשתלט. למשך מספר ימים שרר תוהו ובוהו. באחד הימים נשלחנו הביתה תחת "שמירה" של תלמידי הכתות הגבוהות, כלומר ילדים בני שלוש עשרה – ארבע עשרה.
בהמשך היו ניסיונות לערוך חיפושים אצל היהודים ולעצור חשודים. חיפושים שאת מהותם לא הבנתי, אבל אבא נעל את הדלתות ושמרנו על שקט. שכננו הגויים הרחיקו את הפורעים. לאחר מספר ימים חזר הסדר על כנו.
בהגיענו לארץ הובלנו באישון לילה בטנדר – שלא היו בו אפילו ספסלי ישיבה – מלוד לירוחם. הנהג לא הכיר את הדרך וזכור לי שהוא טעה ולקח לנו זמן רב להגיע ליעד.
לא "השתלבנו" בבית הספר היסודי במקום. כולנו היינו די חריגים ולא ממש התקבלנו בברכה. היינו תלמידים טובים מדי ודי "חְנוּנִים", "ילדים טובים ירושלים", בסביבה שבה לצבירת כוח היה ערך מוסף גדול יותר מציונים טובים בלימודים. מפקח בית-הספר שהגיע בבוקר במכונית הסיטרואן שלו, נאלץ לחזור לביתו בלעדיה, שכן לאף תלמיד בבית הספר לא נראה חריג לפרק את המכונית.
נשארנו "עולים חדשים" זמן רב מדי. אחרי כל ציון "טוב" במבחן או כל מחמאה מהמורים – היינו חוטפים מכות. למרות שלא ראיתי זאת בעין אני בטוחה שגם דוד חטף כמוני. אני עברתי לירושלים בתום כתה ח', היינו לאחר כשלוש שנים בירוחם. אבל לדעתי אף פעם לא דברנו על זה, דוד המשיך את ה"מסורת" הזו עוד זמן מה אחרי.
בשנת 1967 או 68, דוד התקבל לקבוצת הנוער של קיבוץ מצר דרך עליית הנוער. לאחר יומיים בערך הוא ברח משם מבלי להודיע לאיש. הוא התייצב אצלי באוניברסיטת בן-גוריון וזכור לי שכעסתי עליו מאד. כמובן שלא בצדק. הוא ברח כי הגישו לו מזון לא כשר. קיבוץ של השומר הצעיר לא היה כנראה רעיון כל כך טוב לילד שבא מסביבה מסורתית. בבית שמרנו שבת, ועירוב בשר וחלב היה בגדר חטא, לא כל שכן בשר חזיר וכדומה.
דוד
אהרוני