המחשבה על דוד, גם לאחר 34 שנים היא תחושה של חלל שלא נסגר מעולם. תחושה של חסר שלא יתמלא. אי השלמה עם מותו.

 

 

דוד תמיד היה אח גדול, שהזכרונות המעטים ממנו הם חוויות נעימות. תמונות שהוא צילם אותי כילד קטן, מתנות שהביא לי, ספרים ובגדים, טיולים משותפים. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה כשהוא בא לבקר אותי בבית הספר ופגשתי אותו במסדרון ביחד עם ירון. לא זכור לי שדיברנו מעבר לשלום והחלפת מבטים.

 

 

באחד מאותם ימי זיכרון, או סתם בביקור מזדמן בקברו, עברה בי המחשבה, שדוד נהרג בהיותו בן 20 בסך הכל ואני כבר גדול ממנו ולא עוד ילד בן שש, שמביט למעלה על אח גדול .

 

 

הוא נהרג בגיל צעיר כל-כך. אדם שלא זכה לטעום מספיק מהחיים, לא לראות ארצות ומקומות חדשים, לא להכיר אישה, לא להתחתן  ולא לגדל ילדים .

 

 

ביום כיפור החלה אזעקה, שהריצה את כל התושבים והילדים באמצע המשחקים למקלטים.  מירה הדליקה רדיו וניסתה לקלוט חדשות וכמובן לא שידרו כלום. בהמשך המלחמה זכורה לי הדאגה לדוד. משלוח של חבילה, שכמובן לא הגיעה ליעדה, בירורים בקצין העיר, וההמתנה לידיעה  כלשהי. אחר צהריים אחד, כשחזרתי מבית הספר הביתה, הגיעו מקצין העיר וסיפרו שדוד נעדר. הביאו את אבא מהעבודה וגם מירה הוחזרה הביתה. הבית היה מלא בשכנים ובני משפחה. אמא פרצה בבכי נורא ולא הצליחו להרגיעה. כשהגעתי, השכנה לקחה אותי אליה ונתנה לי לאכול ולהמתין אצלה. את מה שקרה הבנתי רק מהדיבורים מסביב. ההודעה על העדרו במלחמה ואי הוודאות לגבי גורלו באותם ימים גרמה לשבר והלם בבית. בכי וזעקות שבר שלא אשכח. זכור לי, שכנראה באותו ערב שרה הגיעה עם עמי ועופר. וכל הזמן ניסו להרגיע את אמא ואבא.

 

 

לאחר ההודעה הראשונה הגיעה תקופה של חוסר וודאות, בירורים ותהיות בנוגע לדוד.

 

 

מחשבות של ילד בן שש - אולי הוא הצליח להסתתר בחולות סיני וממתין לטנק ישראלי, שיעבור ויאסוף אותו חזרה הביתה. או חלום בהקיץ, שיום אחד הוא פשוט יופיע כך סתם ברחוב והכול יחזור לקדמותו.

 

 

עד שנמסר לנו על מותו קיוויתי שהוא פשוט יחזור הביתה.

 

 

לאחר כחודש מירה סיפרה לירון ולי שדוד נהרג וביקשה שלא נספר עדיין לאמא. לא זכור לי שישבנו שבעה, רק שהעבירו אותו מקבורה זמנית להר הרצל.

 

 

במקום כלשהו אין השלמה עם מותו וגם היום עוברת בי המחשבה שאולי הוא חי ומקיים חיים רגילים ורק הקשר התנתק ודוד ישוב.

 

 

מתגעגע.