אני מנסה להזכר באירוע הכי רחוק שאפשר, שבו קשור דוד. אני נזכר, היכן שהוא, בהיותי בן ארבע או חמש רכבנו הוא, יוסי ואני על עגלה, שהגלגלים שלה היו גלגלי מתכת - "לאגרים". זה היה בשבת. דחפנו את העגלה הזו ברחוב הראשי של ירוחם, ואז גב רגל שמאל שלי נדרסה על ידי העגלה. הרגל נחתכה ודוד לקח אותי למרפאה בירוחם שם תפרו לי את הרגל.
עד כמה שזכור לי, הנוכחות של דוד במקום די הרגיעה אותי ומנעה את הפאניקה המלווה בטראומה שכזו. גם את "מלחמות הקבוצות", שהיינו עורכים אז בין ילדי שתי שכונות נפרדות בהרי ירוחם, אני זוכר. מלחמות שהיו מלוות בידוי אבנים וצווחות, שהונהגו על ידי ראשי קבוצות.
אני זוכר את הטיולים להר הלבן ולשטחי האימונים של צה"ל, שם היינו אוספים תחמושת זרוקה, שהייתה שם בשפע, ומבעירים אותה באש. את הניסיונות לדוג דגים באגם ירוחם, את אותה הפעם שהחכה נתפסה בתוך המים והפנייה של דוד לאחד האנשים שם, בבקשה שישחרר לנו את החכה. נדמה לי שכמה פעמים אף הייתה לדוד הצלחה בדיג.
זכור לי שבאחת החופשות עבד דוד בנגריה באזור התעשייה והנגר בסוף העבודה לא שילם לו והוא כמובן מאוד נפגע מזה. וכמוהו - גם אנחנו. אחר כך כשעברנו לירושלים, במבצע כמעט חשאי, לבית הישן בשכונת "בית ישראל", אני זוכר איך דוד הגיב כאשר ראה בפעם הראשונה את הבית. לא זוכר בדיוק את הדברים, אבל עבורו זו הייתה לא יותר מאשר חורבה. בכלל המעבר מעיירת פיתוח
לעיר הייתה עבור כולם מלווה בקשיים, גם לדוד. אוכלוסייה שונה, שטח גיאוגרפי שונה, המרחקים ממקום למקום גדלו, שכנים חדשים שחיו בחצר עם שירותים משותפים לכולם, חרדים שלא אהבו, בלשון המעטה, את העובדה שבבית שלנו שמעו רדיו בשבת. הם נהגו להציץ דרך חלון האחורי לתוך הבית, על מנת לברר אם אנחנו שומעים רדיו. ובתוך כל זה דוד לוקח אותי ואת יוסי להרשם לבית הספר החדש - בית ספר ע"ש נחום סוקולוב. ומאז הוא למעשה נטל אחריות לכל הקשור ללימודים שלנו, אם זה לוודא שאנו מכינים שעורים, התייצבות לאסיפות הורים במקום אבא ואמא, שהשפה העברית לא הייתה שגורה בפיהם, הרשמה לספריה בירושלים ו"הצקות" מתמשכות כדי שנשקיע בלימודים ונמנע מחברות עם מי שלא נראה לו כחבר ראוי לנו.
היום, כשאני חושב על כך, אני מבין שהתייחסנו אליו כאל הבן הבכור בבית, מעמד שחייב אותו לאחריות גם כלפינו הצעירים ממנו והוא בסך הכל היה נער.
מיד כשהגענו לירושלים, יצאנו איתו בשבת לטיול ברגל מהבית דרך שכונת שמואל הנביא לגבעת התחמושת. שנה אחרי מלחמת ששת הימים, והלכנו בשדה כשהוא מוביל, כאילו שאנחנו בתוך שדה מוקשים. וההתלהבות שלנו כשטיילנו באתר, שאז עוד לא שופץ, ונראה כמעט ללא שינוי כמו לאחר הקרב שהתחולל בו. נדמה לי שגם לעיר העתיקה הרבנו ללכת איתו ועם אבא.
כשירון ודרור קצת גדלו, דוד, למרות שהוא גם עבד, התחיל להתמקד בהם יותר. בכסף שחסך היה קונה להם ספרים וצעצועים. כמו למשל התלת-אופן הראשון, שירון קיבל, ושבעקבותיו אחד השכנים, על רקע שתמוה בעיני גם היום, התעמת עם דוד, קילל אותו וטען שהוא גורם לילדיו שלו לקנא בירון.
לדוד היה כשרון כתיבה ושפה עשירה. אני זוכר את כתב היד היפה והתמים שלו, שהרבה זמן ניסיתי לחקות ללא הצלחה. את הלילות שעשה, בעת שלמד בבית ספר אקסטרני, כדי להשלים שעות לימוד ולהתכונן לבחינות. הוא אהב מאוד ספרות עברית וככל הזכור לי גם כתב שירים.
בפעמים שנסענו אל מחוץ לעיר, היה אבא שולח אותי עם דוד, בחופשת הקיץ להתארח בקרית מלאכי, אצל הדוד שלמה. לדוד היה הרבה כבוד והערכה אליו. אני משוכנע שהוא ממש נהנה מהשהייה בקרב המשפחה המורחבת - דודים דודות ובני דודים, שגרו בקרית מלאכי.
כשניסים אירני, הבן של מרים (מרג'ום), התגייס הוא ביקר אצלנו כמה פעמים בבית בירושלים, ודוד שמע ממנו סיפורים על השרות בחיל השריון. אני לא משוכנע שזה מה שהביא את דוד להתגייס לחיל הזה, אבל מרגע שהתגייס נפגשתי איתו מעט והקשר בינינו התרופף. למעשה רק בשבתות, כאשר היה מגיע לחופשה נושא קיטבג מלא מדים מטונפים מאבק ובידו ממתקים, שהיה מקפיד לקנות לנו בשק"מ. ופה ושם גם תקליט או שניים לאוסף של מירה. אני יודע שהוא השקיע אז המון זמן בלימודים – בהתכתבות, כדי להשלים את בחינות הבגרות שלו, גם היום אני ממש מתפעל מכוח הרצון שהיה לו ומהחשיבות שנתן ללימודים במסגרת צבאית קרבית, שממש קשה וכמעט בלתי אפשרי להקדיש בה זמן להתכונן לבחינות.
בתקופה בה שרת בצבא, ואני הייתי בכיתה ח', שלח לי דוד מכתב הביתה (טלפון לא היה אז) וביקש שאגש לחנות צילום כלשהי, על מנת להוציא תמונות שפיתח ואשלח לו אותן. אני התעצלתי לעשות את זה. ואז הגיע שוב מכתב ממנו עם אותה בקשה. היום אני מצר על כך, אבל גם אז לא נעניתי לבקשתו. לא ידוע לי מה נעשה בסופו של דבר עם התמונות.
לא זכור לי מתי נפגשתי בפעם האחרונה עם דוד. נדמה לי שזה היה היכן שהוא בראש השנה תשל"ד (1973) או לפני כן, בעת שאני יצאתי לחופשה מבית הספר "מקווה ישראל", והוא מהצבא. ביום הכיפורים, בשעה שפרצה המלחמה והצופרים הופעלו, הייתי עם אמא, אבא, ירון ודרור בבית. וחרף העובדה שברחוב פרצה בהלה בקרב השכנים והסתובבו כלי רכב שגייסו מילואימניקים, לא חשבתי שדוד אישית, עלול להמצא במצב מסוכן כמו מלחמה. בניגוד לאמא, שכנראה קלטה בחושים שלה שמשהו מתרחש והיא לא הפסיקה לבכות. למחרת יום הכיפורים חזרתי לבית הספר, למשך כשבועיים. נדמה לי שיצאנו לחופשת סוכות, כך שלמעשה כלל לא ידעתי מה מצבו של דוד ומה עובר עליו. למען האמת, כלל לא חששתי שיקרה לו משהו, למרות שגם בבית הספר הייתה אווירת מלחמה. מורים ומדריכים רבים גויסו, ואנחנו התלמידים נדרשנו להקפיד על האפלה. כשיצאתי לחופשה הבאה, ככל הנראה ערב חג הסוכות, פגש אותי, ממש סמוך לכניסה הביתה, אחד מילדי משפחת אוחנה. אז ילד בן 11 - 12, שבנם הבכור נפל גם הוא במלחמה. והוא למעשה היה הראשון שסיפר לי, שהגיעו מהצבא והודיעו למשפחה שדוד נעדר - מה שהיה עבורי הלם מוחלט. המונח הזה היה זר לי לחלוטין וגם מאוחר יותר לא קלטתי את משמעותו. נכנסתי הביתה ואז כשראיתי את כל בני המשפחה, דודים ודודות שהגיעו אלינו וניסו בכל כוחם לעודד את ההורים ולהפיח תקווה שדוד ימצא, הבנתי שמדובר בעסק רציני.
על הנסיבות בהן נפל דוד למדתי רק כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, כשהשגתי מסמכים שספרו בערך מה התרחש בגזרה ובקרב בו השתתף דוד. כמובן שלא על כל מה שאירע שם לפרטי פרטים אנחנו יודעים וספק אם אי פעם נדע.
אין יום שעובר בלי שאזכר בך ואחשוב עליך. היום, לנוכח המתרחש במדינה שמובלת על ידי אוסף של לא ראויים, אני ספק אם היא ראויה לקורבן, אותו אתה הקרבת ולמחיר אותו אנחנו שילמנו. למרות שהמשפחה גדלה, נולדו לנו ילדים וגם נכדים, הכאב אינו מרפה והגעגועים נמשכים.
דוד
אהרוני