זיכרונות ילדות

 

 

דוד ז"ל היה לא רק בן דוֹד אלא גם חבר טוב. באותם ימים, בשנות השישים, דוד ומשפחתו גרו בירוחם. הדוד משאלה ז"ל נהג לבוא לבקר מספר פעמים בשנה את אימו, אחיו ואחיותיו בקרית מלאכי. מרביתם כבר הלכו לעולמם.

 

 

בחופשות הקיץ ובאירועים משפחתיים, היינו נפגשים. כל אחד מבני המשפחה היה מוצא את בני גילו. כך מצא דוד גם אותי ואת בני גילי למשחק, לבילוי ולחוויות משותפות.

 

 

לדוד היה חיתוך לשון מאד מיוחד. קול חזק ונוכחות בשטח. בכל פעם שהגיע אלינו מיד השתלב בחבורה של בני הדודים וילדי השכונה. בצעירותו דוד היה ילד תוסס, חכם, מודע לסביבתו, בעל עיניים גדולות בורקות ויפות.

 

 

 

ביקורים בקרית מלאכי

 

 

לדוד היו הברקות לשון מחודדות, ולעולם לא נשאר חייב תגובה. זכורני שבאחד הביקורים, בחופש הגדול, דוד נשאר אצלנו למשך הקיץ ואף נרשם והלך איתנו לקייטנה. אחד הילדים, ששם לב לעיניים המיוחדות של דוד, העיר פתאום: "איזה עיניים גדולות יש לך!." דוד ללא היסוס הפנה את מבטו לאותו ילד, הסתכל לו בעיניים וענה: "מלח בעיניים שלך!" ביטוי זה נחרת בזיכרוני עד היום. צריך להבין, ביטוי זה הוא ביטוי פרסי כנגד עין הרע, שדוד תרגם אותו ויישם אותו במקרה  זה. לימים היינו מזכירים זאת ומתבדחים על אותה סיטואציה בילדותינו. 

 

 

בשנת 1965 אחת החנויות שלנו הייתה בירוחם. כשהבנתי שבטיול השנתי שלנו לנגב ולאילת, המסלול כולל את ירוחם, ערב הטיול השנתי לא נרדמתי כל הלילה. סוף סוף אני אראה את המקום שבו גרים הדודים שלי בדרום. וכך זה היה. לאחר מספר שעות נסיעה בטיולית (משאית טיולים) הגענו למקום באמצע המדבר, ונאמר לנו שכאן זה ירוחם. מיד עם רדתנו מן המשאית לארוחת צהריים במרכז המסחרי של ירוחם, שאלתי עוברים ושבים האם הם מכירים את משפחת אהרוני, הילדים  שהיו בסביבה מיד קפצו וענו "כן!", לא שאלו יותר. הידיעה על בוא המטיילים מקרית מלאכי, עשתה לה כנפיים ותוך דקות כמעט כל המשפחה יחד עם דוד, באו לפגוש אותנו. הפגישה הייתה מרגשת, כיון שזו הייתה הפעם הראשונה, שבה ראיתי גם את האחים הקטנים יותר. האם גובהר ז"ל הזמינה אותי לבוא אליהם הביתה, אך המצב לא איפשר להענות לבקשה (באמצע טיול שנתי), היה עלינו להמשיך דרומה למכתשים ולאילת.

 

 

בתקופת הלימודים בתיכון, הקשר ביני לבין קרית מלאכי התרופף עקב שהותי בפנימייה, וכך גם  מהמשפחה המורחבת. רק לעיתים רחוקות היינו נפגשים דוד ואני, בעיקר בקיץ ובאירועים מאד מיוחדים, כמו למשל החתונה של הדוד שלמה ז"ל. בשנים אלה עברו דוד ומשפחתו לגור בירושלים. הקשר התחזק יותר דווקא עם גיוסי לצה"ל בשנת 1970. הייתי נייד יותר וניצלתי היטב את הנסיעות חינם והטרמפים. המקום הראשון שאליו הגעתי הייתה העיר ירושלים (לשם עברו לגור דוד ומשפחתו). שם כמובן נפגשתי עם דוד מספר פעמים, ואף לנתי בבית הוריו, שהיו מכניסי אורחים מיוחדים במינם. באחת הפעמים אף יצאנו לבילוי משותף, לחזות במחזמר "שיער" שנחשב "שלאגר" באותם ימים. אח"כ המשכנו לעבר חנות הפלאפל במרכז העיר "מלך הפלאפל" לארוחת צהריים.

 

 

בביקורים אחרים דוד תמיד היה פנוי ושמח לפגוש אותי. היינו מסתובבים יחדיו בעיר העתיקה ובכותל המערבי. יש לציין שמעולם לא השתעממנו. תמיד היה מה לספר, על מה לדבר ולחוות דעה ואפילו להתווכח.

 

 

דוד ואני קיבלנו חינוך שונה והעובדה שאני הייתי דתי והוא חילוני לא יצרה בינינו חיץ. ההיפך הוא הנכון. היו לנו הרבה שיחות מעניינות בנושאים אלה מתוך הבנה וסובלנות, גם אם לא הסכמנו על כל דבר תמיד נשארנו חברים.

 

 

 

דוד מתגייס לצה"ל

 

 

באופן טבעי, כאשר דוד הגיע לגיל גיוס, הרבה לשאול ולהתעניין בצבא, לאיזה חיל להתנדב  וכו'. באותה תקופה שירתתי כבר כשנה וחצי וסיפרתי לדוד על חיל השריון, על הקשיים, החוויות והסיפוק. הוא ציפה מאד לרגע הגיוס. עד כמה שאני זוכר דוד רצה להתקבל לצנחנים. לבסוף התנדב לחיל השריון. כנראה שהושפע מהסיפורים שלי על חיל השריון. לאחר שדוד התגייס, אלי יעקובי ואנוכי למדנו במכינה של האוניברסיטה העברית בירושלים. דוד הרבה לבקר אותנו במעונות הסטודנטים בהר הצופים. הוא סיפר חוויות מהטירונות ברפיח, קורס מקצועות הטנקים בג'וליס ועל המעוזים לאורך התעלה. מידי פעם היינו מזכירים את הסלנג הצבאי שהיה מיוחד לחיל השריון. דוד התעניין גם באפשרויות העומדות בפניו לאחר השחרור.

 

 

דוד אהב מאוד לצלם. כנראה בהשפעת גיסו עמי, זו הסיבה אולי שלדוד לא היו הרבה תמונות. הוא צילם יותר מאשר הצטלם. אך תמונה אחת, מהמעטים שהיו לדוד, הוא הקדיש לי. תמונה זו שמרתי במשך עשרות שנים. היא עברה איתי ממקום למקום. בשנים האחרונות התמונה ליוותה אותי בחדר הלימוד ובהזדמנויות שונות,  סיפרתי לילדיי אודות התמונה והסיפורים סביב דמותו של דוד. כאשר האחים דיברו על הנצחה וכתיבה לזכרו של דוד,  זה היה אך טבעי לשכפל תמונה יחידה זו ולמסור לכל אחד מהאחים.

 

 

 

הביקור האחרון של דוד   

 

 

כבר שנים רבות, מאז נפילתו של דוד ועד היום, מעת לעת, מזכירים את הפרידה האחרונה של דוד ועד כמה הייתה סמלית. זה היה כמדומני בראש השנה. דוד היה בחופשה. הוא שרת באותה תקופה בסיני ובמעוזים לאורך התעלה. דוד בילה את החג בבית ההורים בירושלים והיה עליו לשוב לסיני למחרת החג, אך הוא טרח והגיע לקרית מלאכי, לומר  שלום ושנה טובה לחברים ולדודים. הוא הקפיד לעבור ממשפחה למשפחה להיפרד לשלום. אנחנו איחלנו לו חג שמח ושישמור על עצמו. אף אחד לא העלה בדעתו ולא חשב עד כמה אותה פרידה של דוד מכל אחד ואחד משמעותית, ויותר מכל סימלה לצערנו את הפרידה הנצחית. ימים רבים אחרי, שנודעה הבשורה המרה, עוד סיפרו האמהות שלנו על האירוע האחרון הזה שאולי דוד הרגיש משהו בתוכו פנימה, שזה השלום האחרון.

 

 

אותה פרידה אחרונה מבטאת גם את אישיותו של דוד.  הנימוס וההתייחסות של דוד לכל משפחה ומשפחה, והאכפתיות שגילה לא לקפח אף אחד באיחולי שנה טובה, מסמלים יותר מכל את הקשר החם שהיה לו לחבריו, למשפחתו ולכל הסובבים אותו.

 

 

 

יהי זכרו ברוך.