מספר אירועים שזכורים לי במיוחד

 

 

כמעט בכל שבת הלכנו דרור ואני לכותל עם אבא, וכל תקופה הוא היה צריך לקנות לנו אפרוחים כדי לגדל בחצר. בשלב כלשהו החלטתי "להשתדרג" ועברתי ליונים. גם החלטתי שהם יוני דואר (תמיד העפתי אותם והם חזרו אלי – פשוט הם לא הצליחו לעוף) אז, באחת השבתות, נעלמה לי יונה. דוד בנה לי קן מקרטון כדי שהחתולים, שנכנסו לחצר, לא יטרפו אותם. הוא תלה את "הקן" על הקיר החיצוני של המטבח. למחרת לא מצאתי את היונה, שהייתה בקן. ועד היום אני בטוח שדרך הגג החתול הצליח איכשהו להגיע אליה.

 

 

משום מה אני לא זוכר, שדוד ישן בבית ב"בית-ישראל" – השכונה בה גרנו. אבל תמיד זוכר כשאני התעוררתי הוא כבר היה ער. בוקר אחד אני מתעורר (אני בן ארבע או חמש) ודוד רואה שאני לא יודע לשרוך את נעליי והוא פשוט לימד אותי לשרוך נעליים.

 

 

יש דבר שאני משתגע - איך היתה לו סבלנות אלי? כשהייתי בגן חובה, או תת חובה, הרביתי לשאול אותו מתי אהיה בגן חובה או בכיתה א'. והוא תמיד אמר לי שעוד שנה ולמחרת הייתי מתפלא שאני מקבל את אותה התשובה ולא עבר זמן מאז אתמול.

 

 

כאשר הייתי בגן חובה, הגננת (לא זאת שיקי זוכר שכל הזמן הייתה מתנדנדת על הנדנדה באמצע הגן) קראה לנו פרק מהתנ"ך ואמרה לנו להתכונן כי מחר היא תשאל אותנו שאלות על הנושא. (כמדומני יעקב שעבד שבע שנים על רחל ולאה) ולמחרת כל הדרך לגן שיננתי לעצמי מה לומר לה כשאשאל. אני מגיע לגן ושאלה ראשונה מופנית אלי "ירון, מי הייתה האישה השנייה של יעקב"? אני בא לענות ומתבלבל. למזלי אני שומע דפיקה בדלת ודוד מופיע.

 

 

ב"בית ישראל" הייתה לנו חצר פנימית ומעל הבית, שמולנו היתה עליית גג, והיו שם עגלות מוזרות שהיו שייכות לזקן בשם "אבא גול" (אם אני לא טועה). וכשאני אומר מוזרות אז הן באמת מוזרות. ועד היום אני לא זוכר איך זאטוט כמוני, כבן שש, הצליח לעלות לגג ואיך הצלחתי להוריד ממנו עגלות. (היום אני יודע שיוסי אהרוני - הבן של שלמה ז"ל ושרה) היה לי לעזר. שנינו הורדנו עגלה וירדנו בה בירידה, לכיוון "מאה שערים". ופתאום אנו רואים את דוד ששואל למקור העגלה וזרק אותה ישר לפח. לא עבר הרבה זמן עד שהורדנו עוד עגלה, ולפגוש בו שוב ולהבין שהמשחק נגמר.

 

 

בוקר, אני מתעורר לתומי ליום רגיל, ופתאום אני רואה חבילה שלמה של ספרים, שדוד קנה לי יום קודם. וזה אחד מהימים המאושרים בחיי (אפילו יש לי תמונה) משום מה אני זוכר, שסמוך לאותם הימים אני לומד גם לצייר והרביתי להעתיק ציורים של איגלו, תחנת רוח וקאובוי.

 

 

שוב בוקר חורפי. דוד חוזר מהעבודה ככרטיסן ב"אגד". עבודה ששולבה עם לימודים בבית ספר ערב, והביא איתו תנור "פרידמן". למרות שאני לא זוכר ימים קרים.

 

 

כיתה א' - אני חוזר מבית הספר "סוקולוב", אשר נמצא מול קופת-חולים "שטראוס", לכיוון הבית עם השכן (שלמד אתי באותה כיתה  - אלי דלאל?). בדרך החלטנו ללכת לספריה, שנמצאת בבית הפועל. אני נכנס לספריה ורואה את דוד מדבר עם הספרנית, ומשום מה עשיתי "אחורה פנה" והמשכתי הביתה. (עד היום אני לא יודע מה הסיבה).

 

 

יום אחד הלכנו, יוסי ואני, לטלפון ציבורי בשכונת הבוכרים. יוסי התקשר לדוד שהיה בבית החולים, כנראה בשל ניתוח באף. מה שאני זוכר זה שרציתי לדבר עם דוד וכנראה שקבלתי שיחת הרגעה קצרה שהכל בסדר.

 

 

כשעליתי לכיתה ב' דוד כבר התגייס וחצי שנה לפני כן עברנו לגור בעיר גנים בירושלים. בית הספר היה ממוקם ב"קרית מנחם", קצת רחוק מהבית (כנראה זו הסיבה שלא הופעתי בו הרבה). וכשאך דוד בא לחופשה מהבסיס, הוא לקח אותי אישית לבית הספר. ונראה לו מוזר שאני סוחב תיק כל כך כבד. באותה שנה "עלה" על הרגל של אבא גלגל של אוטובוס, ואבא היה מרותק למיטה, מגובס לתקופה של כמה חודשים. דוד הביא הביתה מהצבא, גור זאב קטן. דבר שלא מצא חן בעיני אבא. החופשה הבאה של דוד הייתה בשלג של חורף 1972 (שלג כבד). יצאנו דוד ואני. מכיוון שדויד רצה לצלם אותי. בכיתי שהשלג עמוק. אז הוא אמר לי, שעד שאני לא נרגע הוא משאיר אותי במקום ולא עוזר לי להיחלץ. באותו היום הוא יצא עם הכלב וכשחזר הוא אמר לי שהכלב נעלם לו. כשאני חושב על זה עכשיו, אני מניח שהוא פשוט מסר אותו, מכיוון שאבא לא הסכים שיהיה כלב בבית. תמיד כשדוד היה חוזר מהצבא ידעתי שיהיו הפתעות כמו ממתקים, מצנחים של פצצות וטיולים

 

 

בהרים או סתם זמן איכות. באחד הימים הוא הקריא לי סיפור של ביאליק, שאיני זוכר את שמו ועל מה מסופר. אני זוכר שבאיזשהו שלב הופיע המילה "כלי זין", דבר שגרם לי להתעורר, אז הוא הסביר לי שזה לא מה שאני חושב. לאחר מכן יצאנו לרחוב והוא נתן לי סיגריה (למרות שהוא לא עישן) כדי להראות לי לא להתקרב לזה לעולם (דבר שיראה מוזר בעיני חלק מהקוראים) והראה לי איך אני צריך בדיוק לחצות את הכביש (כנראה על רקע תאונה, שהייתה לי לפני כן כאשר פגעה בי מכונית, כשרצתי לצד הנגדי של הכביש ליד "שטראוס" בחזרה מבית הספר).

 

 

הרבה פעמים לפני שאני מאבד את הסבלנות כלפי אחרים, אני נזכר איך לדוד הייתה סבלנות אלי, למשל - באחת השבתות, כשהוא חזר מהצבא, הוא רצה לפתח תמונות בחדר. וכל פעם כשהוא ניסה להתחיל בתהליך - פתחתי את הדלת ונכנס אור לחדר.

 

 

אם אני לא טועה אזי הוא פשוט קטע את התהליך אך לא הראה סימני עצבנות.

 

 

בתחילת דברי כתבתי על הספרים שקיבלתי מדויד ומהם ציירתי איגלו, קאובוי ותחנת רוח. במכתבי האחרון לדוד, בעיצומה של מלחמת יום כיפור, ציירתי לו ציור של איגלו. המכתב נמצא על ידי יקי, לאחר כעשרים ושמונה שנים, עם כל המסמכים של דוד, והוחזר למשפחה.

 

 

במצעד יום העצמאות של שנת 1972 אבא, דרור ואני נסענו למרכז העיר כדי לצפות במצעד ולראות את דוד, שהיה אמור לצעוד. מרוב צפיפות כמעט ולא הצלחנו לראות הרבה. בשלב מאד מוקדם, דרור ואני, עשינו תורנות על הכתפיים של אבא (למרות שהוא לא היה גבוה כל כך). בסופו של דבר דוד לא צעד באותה שנה וחזרנו מאוכזבים מאד.

 

 

בכיתה ג' פתחו ליד הבית שלנו בית ספר חדש, ואני טרם נרשמתי אליו. בתחילת שנת הלימודים דוד היה בבית והוא דאג לרשום אותי ולהכניס אותי לכיתה, ומשם נסע לצבא – זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתיו.