לאחי היקר דוד ז"ל

 

 

אתה תמיד חי וקיים בשבילי. אני שומעת עדיין את קולך כשאמרת לי שלום בביקורך האחרון בבית. ומחכה לך שתבוא  לבקר אותנו. תמיד אתה בליבי ומרגישה אותך. את הפנים שלך אני רואה מולי תמיד.

 

 

זוכרת אני, כשהיו לאמא ז"ל צירי לידה, בערב יום שישי, אבא העיר אותי באמצע הלילה, הייתי בערך בת עשר. אבא אמר לי: "בואי שבי ליד אמא, אני הולך להביא מיילדת." (אז היו הנשים יולדות בבית).

 

 

בזמנו הייתה מהפכה בשלטון הפרסי נגד השאח. אז ד"ר מסדק קם נגד המלך, והמלך ברח לארצות-הברית. כשהמלך חזר כולם חזרו אחריו והיה תוהו ובוהו שלם במדינה. שרפו בתים והרגו אנשים שהתנגדו לשאח. היו נכנסים לבתים וגוזלים מכל הבא  ליד, וזה גרם לפחד גדול. בלילות היה עוצר ואסרו את היציאה מהבית ללא סיבה מוצדקת. כל מי שיצא מהבית היו הורגים אותו.

 

 

אבא היה חייב לצאת להביא מיילדת. החיילים תפסו אותו ושאלו אותו לאן הוא הולך, ואבא סיפר להם שלאשתו יש צירי לידה. הם האמינו לו (כי הם האמינו ביושרם של היהודים וכיבדו אותם). הם אפשרו לו ללכת וברכו אותו בלידה קלה. אבא הביא את המיילדת, והביא גם את הדודה באמצע הלילה.

 

 

ביום שבת בבוקר אמא ילדה תאומים - בן ובת. לתינוק קראו דוד ולבת קראו מֵרי. איזו שמחה הייתה בבית, אבא היה מאושר אחרי שלוש בנות נולד בן זכר. כל היהודים באו לבקר וכולם היו שמחים ומאושרים. אחרי שבוע עשו את טקס ברית המילה.

 

 

התאומים גדלו. דוד היה גדול. מרי, לעומת זאת, הייתה חולה. בגיל שנה וחצי היא נפטרה.

 

 

דוד היה חכם ומתוק, הביא אושר למשפחה, אהבנו אותו מאד. דוד התפתח יפה וההורים היו גאים בו. כשדוד היה בגיל חמש בערך, ההורים עלו לארץ. אני התחתנתי בפרס ונשארתי שם.

 

 

אחרי עשר שנים גם אני עליתי עם בעלי והילדים.            

 

 

דוד היה קשור אלי, תמיד היה בא לבקר אותי ואת משפחתי, וגם נהג לשלוח מכתבים. הוא היה תלמיד טוב בבית-הספר והיה רציני ביותר. הוא לימד את האחים הקטנים. דוד אהב תמיד לעזור לזולת.

 

 

הוא אהב  לקנות מתנות. תמיד היה מיוחד, עם לב רחב, והרבה רצון לתת ולעזור.

 

 

כשהגיע זמנו לשרת בצבא הוא ביקש להיות ביחידה קרבית. הוא הִרבה לספר לי על שרותו הצבאי בתעלת סואץ וכתב לי הרבה מכתבים. בחופשות היה בא לבקר אותי ואת משפחתי.

 

 

אני זוכרת – לפני ראש השנה האחרון, הוא בא לבקר אצלנו בבית. זה היה במוצאי שבת, הוא נראה כמו נסיך ושמחתי מאד שהוא בא לבקר אותנו. ישבנו והוא סיפר לי בדיחות ושוחחנו, ובעצם לא ידעתי שזהו הביקור האחרון שלו. לפני שיצא אמר לי שלוש פעמים "שלום" והלך לדרכו. מאז לא ראיתי  ולא שמעתי אותו. כל יום אני מחכה לו שיבוא לבקר. עדיין אני לא מאמינה שהוא איננו. אני בטוחה שיבוא יום והוא יחזור.

 

כמו שכתב דוד המלך בתהילים: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"

.