ימי ההנצחה לדוד וחבריו לטנק

​שרה שושן

​

השנה, בפעם האחת עשרה, ערכנו סיור להנצחת זכרם של דוד וצוות הטנק שלו, גבי טפלי, יצחק ברדה וראובן הירשדופר. ת

         

אפיים של  "ימי זכרון" אלה משתנה משנה לשנה, אך המשותף הוא אופי המשתתפים – קרי בני המשפחה הקרובים, שחלקם זכו להכיר את דוד וחלקם עוד לא נולדו באותו הזמן. חברים "שורדים" מהגדוד, גדוד 79 או בני גדודים אחרים, שחברו יחד במהלך המלחמה ועליהם נוספות בכל שנה דמויות חדשות. וכן נספחים חברים קרובים של בני המשפחה ומטיילים מזדמנים. ת

​

מפתיעה ומשמחת ההיענות הרבה של אלה, שהכירו את דוד, ולו היכרות קצרה ומתפנים להגיע בכל שנה מחדש

מרגשת במיוחד השתתפותם של הצעירים והילדים, בני הדור השני והשלישי ובראשם ענבר - האחיינית הצעירה ענבר, שמביעה רחשי לב וגעגועים לדוד שיכול היה להיות לה והיא לא זכתה להכירו ואפילו לא היתה בתכנון בתקופת חייו. מ

​

ימי ההנצחה הפגישו אותנו עם פנינות ארץ ישראליות, אם ביישובים ואם בנחלים ובהרים. ובכל פעם גילינו כמה הכל קרוב ולא תמיד מוכר. אבל תמיד מחדש וחושף פנים שלא ידענום. פעם בנחל קיני, אותו ניקינו ממצבורי אשפה וסחפנו בדרך מטיילים מזדמנים, שנרתמו והושיטו יד.  ופעם סיור בירושלים הקרובה והמוכרת. סיור, שחשף בפנינו הסטוריה מרתקת של רחובות ובתים, שלא פעם חלפנו על פניהם, בהיסח הדעת, ולא התעכבנו לבדוק את צפונותיהם. והשנה סיור ביפו העתיקה, שניצבת במרחק נגיעה מאיתנו ולפתע חשפה פינות חדשות, יפות  ומעניינות, בעלות הסטוריה עתיקה ומגוונת. מ

​

הביקור בבתי ילדותינו בירוחם, על כל השינויים, שחלו בה מאז שעזבנו אותה לפני חמישה עשורים, עורר לא רק נוסטלגיה, אלא גם למחשבה - איפה היינו יכולים להיות, אילו נשארנו שם. ותוהים אם מנקודה מסוימת על מפת הארץ מתקיימת מדינה אחרת שמאכלסת את ישראל השלישית, כמו בירוחם. ם

​

גם הנוף האנושי של המשתתפים מתחדש ומפתיע משנה ושנה. בראש כולם בני הדודים שמקדשים את זכרו של דוד ומשמחים אותנו בנוכחותם. ם

​

ראשוני חבריו לגדוד הופיעו בחיינו 34 שנים לאחר לכתו. שנים רבות לאחר ששוכנענו שלא נותר מי שזוכר אותו או מי שיוכל לספר לנו את סיפורו. ו

​

הקמת אתר האינטרנט נתנה פתח לכל אלה, שחששו ונמנעו מאיתנו ואולי גם מעצמם שנים רבות רבות. בעקבותיהם הגיעו נוספים, נושאים פצעים גלויים או נסתרים, כל אחד בהתאם לגורל שנפל בחלקו. עם הזמן הצטרפו בני גדודים אחרים, שנסתפחו במהלך הקרבות ובני משפחות השכול. ל

​

וכל חבר חדש מביא עימו סיפור שונה וחושף פנים חדשות ואיומות למלחמה הנוראה. ה

​

כולנו מכירים את סיפורה של רבקה גובר "אם הבנים", ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור בהפרש של שלושה חודשים זה מזה. אבל לא כולם יודעים שמשפחת סידרר איבדה שניים מבניה בהפרש של יום אחד ביניהם ונאלצה להתמודד עם היותם נעדרים עוד חודשים לאחר סיום המלחמה. יונה, אחותם היחידה, הצטרפה אלינו השנה. מסתבר שמול כל טרגדיה יש אחת קשה יותר. ר

​

ההתמודדות שלנו עם אי הוודאות בדבר גורלו של דוד הותירה בנו צלקות לא מעטות. ההתנודדות בין ייאוש לבין התקווה שאולי הוא נפל בשבי או הפנטזיה שהוא מסתתר בחולות סיני, נתנה את אותותיה בחלומות הלילה ובהתנהלות כשהיום האיר. קשה לדמיין מה עבר על בני המשפחות שספגו מכה כפולה ומכופלת. ת

​

במבט על המכלול שמרכיב את ימי ההנצחה בהקשר עם דוד שלנו, אין לי ספק שזו הדרך הראויה לזכור אותו. ברור לנו שממרומי מושבו ברקיע, הוא יכול להביט ולשמוח על כל אלה: הקרובים לליבו, משפחתו וחבריו, סובבים בארץ ובאדמה שאותה כה אהב ועליה הוא מסר את נפשו, והם עושים זאת בשפת עבר, השפה שאותה למד תוך זמן קצר, לאחר עלייתנו ארצה, וידע להשתמש בביטויים עשירים ונשגבים, ששיקפו את אהבתו ואת גאוותו עליה. ה

בהקשר זה, המפגש עם גיל חובב - נינו של אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית והשיחה שלו על הסבא רבה המהולל עם זכרו של דוד, היה אך טבעי ומתבקש. ש

​

 

​

​