דברי פתיחה – מירה (אהרוני) אימבר

 

שלום לכולם ותודה שאתם כאן.

 

אחת הסיבות ליצירת האתר לזכר דוד, היה הרצון לשתף את המשפחה המורחבת ואת הדור הצעיר בסיפור חייו. ההתענינות הרבה והתגובות ריגשו אותנו, האחים, מאד והם שנטעו בנו את ההחלטה, הכוח והמוטיבציה ליזום את המפגש הזה. אין דרך טובה יותר להנציח את דוד כמו המפגש הזה. מי שמכיר את דוד, או קרא את החומר באתר, יודע כמה המשפחה המצומצמת והמורחבת היו חשובים ויקרים לליבו. ואם דוד צופה בנו עכשיו, אני בטוחה שאין מאושר ממנו.

 

דרך האתר הצלחנו, אנו האחים, ללמוד ולדעת כמה דוד היה חשוב לכל אחד מכם. התרגשתי ממספר הנכנסים לאתר ויותר מכל התרגשתי לקרוא את תגובות הדור בצעיר, שכלל לא ידעתי, שדוד מוכר להם. ופתאם לקרוא על מעשי קונדס בשעה שדוד היה בייביסיטר, או הדלקת נר לזכרו כל יום שישי. דברים קטנים אלה ריגשו אותי עד דמעות.

 

דוד נהרג כשהיה בן עשרים. ילד שאהב את החיים, ילד עם הרבה חלומות ותוכניות, כמו לימודים, טיולים, כתיבה ועוד. ומצד שני אדם בוגר, שלקח אחריות ונטל חלק בעזרה להורים הן מבחינה כלכלית והן בטיפול באחים הקטנים והוא עשה את זה מתוך אהבה גדולה, שהוא ידע לתת וגם לקבל.

 

דוד קטן ממני בשנתיים, אך הוא היה לי כאח בוגר. שחקנו יחד, רבנו, קראנו הרבה ספרים והתווכחנו. ובעיקר שוחחנו הרבה ושיתפנו אחד את השני בכל.

שלושים ושלוש שנים עברו מאז.

 

נמצאים אתנו כאן בני משפחתם של ראובן הירשדופר ויצחק ברדה, שיחד, עם גבי טפלי, היו חבריו של דוד לצוות הטנק, ונהרגו יחד אתו. את ראובן, יצחק וגבי לא הכרנו, אך את הוריהם ז"ל פגשתי מספר פעמים אחרי נפילת הבנים. בעצם, במותם הם הפכו את ארבע המשפחות למשפחה אחת גדולה וכואבת. אני זוכרת את אימו של גבי ז"ל מנסה לשכנע אותי, שמצבה של אימי קשה ממצבה, כי לאימי יש עוד ילדים לטפל בהם ולכן אין לה הפריבילגיה לקרוס. את הוריו של ראובן ז"ל פגשתי מספר פעמים, כשנסעתי אליהם, לרמת גן, משם נסענו לקרית שאול, לקברים הזמניים. יחד עם יעקב השתתפתי בכל הפגנה בתקופה שדוד, ראובן יצחק וגבי טפלי היו נעדרים. יעקב ואני גם התחתנו בתאריכים סמוכים, ואמנם הזמנו אחד את השני, אף שלבסוף לא נכחנו, לא הוא בחתונתי ולא אני בחתונתו. את אימו של יצחק ז"ל, אני זוכרת מנסה, עם הרבה כאב, לשכנע אותי, שלא נעביר את גופתו של דוד לירושלים, כדי שהוא ישאר יחד עם יצחק בקרית שאול. ואני רוצה להבטיח לה, אך יודעת, שיהיה לנו קושי, כמשפחה.

 

הקשר הזה, שנוצר מתוך כאב, הבהיר לי, שטבעי, שהמפגש הזה הוא גם לזכרם.

 

בהזדמנות זו, אני מבקשת להודות, מכל הלב, לבני אהרוני, בן דודי, על העזרה העקבית, התמיכה והרעיונות. המון תודה.

 

תודה מיוחדת לך אשרת, עובדת "יד לשריון" בלטרון. האמת, שכאשר בני הפנה אותי אלייך, הייתי מאד מסוייגת, הייתי בתחושה שאני הולכת לפגוש עוד אחת ממערכת שאכזבה. אך פגשתי אדם מדהים עם הרבה נתינה ורצון לתת מעל ומעבר. להיות סבלנית לכל הטלפונים שלי והשאלות האין-סופיות. אני לא רואה זאת כמשהו מובן מאליו. אז – הרבה תודה.

 

ותודה למתנדבים להיות ראש-צוות. כמו נעמי אליאס, יעל דניאלי, אריאל אירני, אילנה יעקובי, שרה בן-משה ואם שכחתי מישהו – אז אני מתנצלת.

 

אוהבת את כולכם ומקווה שמפגש זה יהפך למסורת. ונשמח לראות, איתנו כל שנה, את משפחת בדרה והרשדופר.