כ"ב בטבת תשע"ט 30 בדצמבר 2018
מירה אימבר, בשם המשפחות השכולות.
שלום.
שמי מירה אימבר, ואני אחותו של דוד אהרוני, שנפל ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים.
דוד היה צעיר ממני בשנתיים ובזכות פער הגילים הקטן, היה בינינו קשר מיוחד.
תקופת ההעדרות שלו, שנמשכה כשלושה חודשים, הייתה מורטת עצבים ומתישה. הרגשות נעו בין תקוות גדולות לבין הפחד מהנורא מכל. מרגע שנודע לנו על נפילתו, המשפחה התרסקה. הצחוק והחיוך נטשו אותנו. ההורים הפסיקו כמעט לתפקד. כאב האובדן ליווה אותנו באופן יומיומי.
בבית שמענו בכי, כמעט מידי יום. האחים הקטנים, שהיו קשורים אליו, התרסקו אף הם.
חלל עצום נפער בתוכנו, חלל שלא ניתן למלא.
כל פריט בבית, שהיה קשור אליו, במיוחד הספריה והספרים, שהוא כה אהב, כמו זעקו את חסרונו.
הדברים שהיו חשובים, כאילו איבדו את משמעותם.
כמשפחה, עמדנו מול האובדן חסרי אונים וחסרי כוח ועטופים בכאב ובעצב.
הזמן רק חידד את הכאב. השגרה הסיטה לרגעים את תשומת הלב לדברים אחרים, אבל הגעגועים הלכו והתעצמו. הצורך לדעת עליו פרטים, שלא ידענו על שירותו הצבאי, על חבריו ועל סיפור נפילתו. המחשבה על מי ומה יכול היה להיות היום, אילו חי, לא נותנת מנוח וזועקת למענה, גם היום.
הזמן חולף, ויש השגרה - כמו עבודה, לימודים, חתונות - שהכניסו שמחה מהולה בעצב, ילדים חדשים - אחיינים שלו. לכאורה, החיים ממשיכים, אך הגעגועים ותחושת הריקנות שבים וצצים. כמו מפלצת מהחושך. כשהכאב והעצב מחלחלים גם לילדים שנולדו, שהם האחיינים שנולדו.
כעבור שלושים שנה אחרי נפילתו, כשהכאב והגעגוע ממשיכים ללוות אותנו, המשפחה הקימה אתר זכרון, שמוקירי זכרו כתבו וממשיכים לכתוב בו.
מיד לאחר בנית האתר, יזמנו מפגש הנצחה, שכלל טכס, בלטרון. במפגש השתתפה כל המשפחה המורחבת. בקשתי מבתי הבכורה - טלי אימבר, לכתוב מספר מילים בשם הדור הצעיר.
וכך טלי בתי כותבת:
לדבר עליך דוד, בכזה פורום, זה קצת מוזר. למרות שלא הכרתי אותך, חייתי אותך יום יום, כאילו אתה כאן. אמא, שדברה עליך וסיפרה לי, כמעט יום יום, מי היית בשבילה וכמה היא מתגעגעת אליך, יצרה אצלי תחושה שהכרתי אותך וגרמה לי לחשוב עליך, להסתקרן לגביך ואפילו להתגעגע.
אני זוכרת, שבתור ילדה, הייתי חולמת, שאתה חוזר ואני רצה לספר לסבתא, לעשות לה הפתעה.
אני זוכרת את הבגדים שלך בארון. החולצות ונעלי מוקסין חומות, שלא הספקת לנעול. זוכרת את הדברים שלך בתוך קופסה קטנה, שסבתא שמרה בארון שלה. תמיד חיטטתי בארון הזה ושאלתי אותה שאלות, כדי לדלות עליך עוד מידע. תמיד היית בשבילי האיש המיוחד הזה. דוד שלי הגיבור.
אני רוצה לספר לך על אחת הפעמים, אחת מיני רבות, בהן הדמות שלך הייתה מופת והשראה - בסוף כתה י"ב התחילו אצלי התלבטויות - האם ללכת לצבא או לא. חלק ממרד נעורים כזה. יום אחד, בזמן שבכיתי נורא ולא ידעתי מה להחליט נתקלו עיני בתמונה שלך - ההיא התלויה אצלנו בסלון, במדי צה"ל, שיער פרוע ומין חצי חיוך. פשוט הרגשתי כאילו אתה מסתכל עלי והחיוך הזה מופנה אלי. באותו הרגע ידעתי - אם היה ספק, עכשיו אין. אני הולכת לצבא ובגדול.
אני רוצה לספר לך, שבכל צעד, בכל פחד ובכל פעם, שרציתי לעזוב - התמונה שלך לא סרה מעיני.
רציתי להיות כמוך, במדים ההם, בשיער פרוע ולבנה מאבק השטח.
עשיתי הכל כדי להיות הכי קרבית שאני יכולה. וזו הייתה התקופה המדחימה והחשובה בחיי.
רציתי שתדע, אני גאה בך. מודה לך ותמיד תשאר בשבילי הדוד הגיבור שלי.
עד כאן דבריה של טלי.
וכאן אני פונה אליכם, החברים לנשק:
אתם חבריו של דוד, שרובכם כלל לא הכרתם אותו, נכנסתם לחיינו במרוכז, כנראה זמן קצר אחרי שהצלחתם לחבור ביניכם. זה קרה שלושים ושתיים שנים אחרי המלחמה. זה כנראה פרק הזמן שהיה נחוץ לכם לאסוף את השברים וללקט את השרידים.
כשאני חושבת כליכם, תמיד אתם מופיעים לי כילדים בני תשע-עשרה, עשרים, שהצלחתם לשרוד את הגיהנום באופן פיזי, אך השארתם-אבדתם שם את נעוריכם, ועד היום אתם נושאים את הצלקות עליכם.
ארשה לעצמי להודות לכל אחד ואחד מכם, בשם כל המשפחות. תודה לכם, שבנוכחותכם אתם ממלאים איזשהו חלל כואב ואתם, לעשה, מנציחים את זכרם ומשאירים אותם חיים בתוכנו.
אוהבת אתכם.
דוד
אהרוני