המסע לאזור הקרבות בסיני

כתבה מירה אימבר

 

 

ב-3/11/08 יצאנו לסיור, שנמשך שלושה ימים בסיני ועוד יום טיול בקהיר.

 

בסיור היו נציגים של המשפחות השכולות וכן חיילים ומפקדים של גדוד 79, עם בני משפחותיהם. נפגשנו בנמל התעופה בן-גוריון. משם טסנו לאילת ועברנו בטאבה לצד המצרי. בטאבה עלינו על שלושה אוטובוסים ונסענו לסיני דרך העיירה נח'ל, לכיוון מעברי המתלה. שם עצרנו ושמענו את סיפור הצניחה המבצעית, היחידה, של צה"ל (מבצע קדש 1956), את סיפור הקרב ההירואי לכיבוש המעברים ואת סיפור הגבורה האישי של מפקד גדוד 79, שהיה לוחם ביחידה 101, וקבל את עיטור הגבורה.

 

ביום הראשון הספקנו להיות בתעוז "ותיקן". בקרנו בתעוז שהוא מתחם מבוצר, ששימש כמגורים לפלוגה, בזמן שהם לא היו בתעסוקה מבצעית, ולכן הוקם מחוץ לטווח התותחים המצריים. התעוז, כמו כל המעוזים והתעוזים שנשארו, משמשים היום כאתרי תיירות. בהמשך נכנסנו ל"מוצב הנברונים" – שהוא מתחם של סוללת תותחים, נייחים ומבוצרים. תפקידו היה לתת חיפוי ל"מוצב המזח" ודרום תעלת סואץ. מוצב זה הופצץ על-ידי מטוסים מצריים, כבר ביום הראשון. התותחים הפגועים, שלא הספיקו לירות אפילו פגז אחד, מספרים את סיפור המלחמה הזאת.

 

בערב חצינו את התעלה, באזור העיר סואץ, במנהרה שנחפרה מתחת לתעלת סואץ, לאחר הסכמי השלום. משם נסענו למלון באיסמעיליה, ששוכנת לחוף אגם תמסח.

 

ביום השני חזרנו לצד המזרחי של התעלה, באיזור קנטרה, על גשר תלוי, שגם הוא נבנה אחרי הסכם השלום ונקרא "גשר השלום". בקרנו בתעוז "נוזל", בו שהה דוד לפני המלחמה וצלם שם את התמונות, שרואים באתר. בתעוז שמענו על שגרת החיים, ראינו צירים ואתרי לחימה, ששימשו רקע לסיפורים, ששמענו מפי החיילים והמפקדים.

 

ביום השלישי חזרנו לאזור הקרבות, בצד המערבי של התעלה. במקום בו לחם הגדוד, עד להכרזת הפסקת האש. הגדוד היה בראש הכוח שכיתר את הארמיה השלישית וגרם לכניעת הצבא המצרי. משם המשכנו לצד המזרחי של התעלה, ראינו את ציר "לקסיקון", שנמצא כקילומטר מהתעלה ומקביל לה והוא קישר את המוצבים לאורך התעלה. בקרנו ב"חווה הסינית", שמתקשרת לקרב קשה ועקוב מדם, שהיה חיוני לאבטחת כוחות צה"ל, שחצו את התעלה. ("החווה הסינית" הינה אזור חקלאי, שנבנה על ידי היפנים ומקבל את מימיו מהנילוס על ידי רשת תעלות. ההשקיה הינה בשיטת ההצפה. בגלל בעיות של הפרשי גובה, בנו היפנים מתחם משאבות, שמעלות את המים ממפלס נמוך למפלס גבוה יותר). מתחם זה נקרא "בית המשאבות". בכלל, המצרים מעוניינים ליישב את אזור המדבר. הם הרחיבו את רשת התעלות וסללו כבישים חדשים.

 

המשכנו על ציר "לקסיקון" כשני קילומטר, מבית המשאבות, צפונה למקום, שבו דוד ועוד 16 לוחמים נהרגו, כשעלו על מארב מצרי, בלילה הראשון למלחמה. שם שמענו את תיאור הקרב, מרסיסי המידע שנאסף.

 

משם נסענו למוצב "לקקן", לטכס זכרון והדלקת נרות. לאחר הטכס נסענו לקהיר. למחרת ביקרנו בפיקמידות, במצודה של מוחמד עלי ובמוזיאון הלאומי.

 

בקרנו באתרים ובמקומות, הקשורים לגדוד 79 – מעוזים, תעוזים, צירים חשובים ואזורי לחימה. אבל אלה שימשו רק רקע למה שבאמת התרחש. כבר בדרך מאילת, בתוך האוטובוס ובחניות הביניים, החל תהליך של הכרות בין האנשים ושיתוף בחוויות. ההכרות והשיתוף יצרו תחושה של אחווה ושותפות בין האנשים. התהליך הזה הלך והתעצם, כשלוחמים ומפקדים שיתפו אותנו בסיפורים האישיים, שתארו את תחושות הביטחון המופרז, שהיה לפני המלחמה. הבלבול ששרר עם פרוץ המלחמה. הטעויות שהובילו לאובדן חיי אדם וכלי מלחמה. סיפורי ההישרדות האישית והגדודית. ההתאוששות – שבאה בזכות אומץ הלב, התושיה, המקצועיות והכוח הנפשי של החיילים והמפקדים בשטח. התאוששות שהובילה לנצחון.

 

הסיפורים, שסופרו בקול רועד מהתרגשות, עוררו תחושות, רגשות וזכרונות, שהיו חבויים ומודחקים זמן רב. כאילו החזירו את כולם לזמן אחר. מתפעלים ומזילים דמעה.

 

אולי התמונות והסרטים ימחישו במשהו את המסע לסיני.

 

הרבה תודות מגיעות לברטי אוחיון, על הארגון והביצוע, על ההסברים הבהירים ויותר מכל על המחויבות לחברים ולמשפחותיהם. תודה מעומק הלב.