בקרב זה שרדו משה אזר, שנחלץ לכיוון טסה, ושמואל מנחם, שנפל בשבי. "הנגמ"ש חטף שתי פגיעות ונעצר," נזכר משה אזר ברגעי הלחימה של המפקדים והחיילים בשטח. "יצאתי עם כולם מהנגמ"ש, ראיתי את כולם מסתתרים מאחורי אחד משני הטנקים שנפגעו בסמוך אלינו. יורם לצטר אירגן את כולם בהגנה היקפית וחילק משימות. חטפנו הרבה אש. היו לנו נפגעים רבים. לא הצלחנו לראות את המצרים. יורם רץ לטנק הסמוך ודיווח מתוכו על מצבנו הקשה. יורם אמר לנו, שאמרו לו שיגיעו לחלץ אותנו. אף אחד לא האמין שמישהו יבוא לעזרתנו. יורם חזר מהטנק עם מספר רימונים וחילק לנו.

 

      "לקבוצה שלנו התקרבו שתי דמויות שחשדנו שהם מצרים. ניסיתי לירות עליהם אך הנשק לא ירה. גם יורם לצטר ויהואש ניסו לירות בכלי הנשק שלהם, אך לא הצליחו בשל תקלה. כשהתקרבו שתי הדמויות התברר שאלו שני טנקיסטים מאחד משני הטנקים שנפגעו.

 

      "יורם לצטר ואני השלכנו כל הזמן רימונים על מצרים שהתקרבו אלינו. יהואש נפגע קשה ברגלו. יורם לצטר חבש אותו והשעין אותו על זחל הטנק. אלי לוי, הנהג , נפגע מרסיס בראשו, חבש את עצמו והמשיך להילחם תוך שהוא יוצא מחוץ לטווח הטנק וזורק רימונים לכיוון המצרים. בהמשך אלי לוי יצא שוב עם רימון לכיוון המצרים, אך הפעם הוא לא שב. כנראה שבשלב זה הוא נפגע.

 

      "יהואש נפגע פעם נוספת בצוואר ונהרג. בשלב זה נשארנו בחיים יורם ואני. יורם התיישב על החול בשל הפגיעה ברגלו. התיישבתי לידו, כשגבי מופנה לשלו. פניתי אליו ואמרתי לו: 'יורם, אולי כדאי שנעזוב, כי המצב קשה ביותר.' יורם הביט בי ואמר בהחלטיות, 'לא!'

'היכן כוחותינו?' שאלתי את יורם. 'מול הפנים שלך,' הוא השיב.

 

      "השחר החל לעלות. קבוצה של מצרים התקרבה אלינו וירתה לכיווננו. יורם לצטר נפגע ונהרג. אני נצמדתי לזחל של הטנק ובידי שני רימונים. המצרים התקרבו אלי. זרקתי לעברם רימון והוא התפוצץ. הבחנתי בשלושה מהם נופלים, והשאר נסוגו. התחלתי לרוץ לכיוון שיורם לצטר הורה לי לפני כן. המצרים ירו לכיווני ולא פגעו. שמעתי גם יריות נוספות רבות, כנראה שהרגו שם את כולם.

 

      "המשכתי ללכת ברגל והגעתי בטעות עד לתעלה. הבחנתי בטנקים מצריים חוצים אותה. הסתתרתי. המשכתי ללכת לכיוון ההפוך לתעלה. בשטח היו תצפיות רבות של מצרים. חלק מהם ירו לכיווני. הסתתרתי בתוך שיח. חפרתי בור והסתתרתי בתוכו. שהיתי שם כמה שעות.

"לקראת הצהרים ראיתי טנקים מצריים נוסעים לכיווני. חששתי שידרסו אותי ואז יצאתי מהבור שחפרתי והתחלתי לרוץ ולברוח. הגעתי חזרה לאזור ציר 'לקסיקון'. תצפית מצרית זיהתה אותי וירתה לכיווני. ברחתי לאחת הדיונות באזור ונשכבתי. החזקתי רימון ביד ואמרתי לעצמי, שכשיגיעו אלי המצרים אזרוק עליהם את הרימון לפני שהם יהרגו אותי. משום מה הם לא הגיעו אלי.

 

      "הייתי צמא מאוד. כל היום לא שתיתי והפה שלי והלשון היו יבשים לחלוטין. הרטבתי את כף ידי בשתן שלי ומרחתי על הפה. המשכתי לרוץ בדיונות. הבחנתי בטנק ישראלי ועליו ג'ריקנים עם מים. התקרבתי אליו וחשבתי רק על מים. הבחנתי שאלה מצרים ושוב ברחתי.

הגעתי לטנק שחילצנו יום לפני כן, וזה היה הסימן הראשון שאני סמוך לתעוז "טלוויזיה". הגעתי לתעוז. שם היה עוקב מים ושתיתי כמה שיכולתי. לקחתי מהמקום קצת אוכל והמשכתי ללכת בדיונות לפי העקבות של הנגמ"שים שיצאו יממה קודם מתעוז "טלוויזיה" לכיוון טסה. התחיל להחשיך, בהמשך הבחנתי בטנקים ישראלים והתקרבתי אליהם. שני חיילים יצאו לקראתי וקראו לי בערבית להרים ידיים. הרמתי ידיים. התקרבו אלי. הבחינו שאני ישראלי ולקחו אותי לטסה."

 

     שמואל מנחם, שהיה באזור הארוע ונפל בשבי. שימש נהג טנק 2 בפיקודו של סמ"ר אפרים ניסנבוים. בשנת 2006 שלח שמואל מכתב לזאב פרל, ובו שטח את האירועים כפי שהוא זוכר אותם:

 

    "בערך בשעה 03:00 נתקלנו במארב חי"ר מצרי. המשכתי בנסיעה מהירה ועברנו את המארב. הטנק של סגן טפלי נפגע. הוא דיווח 'נפגעתי, המצרים מקיפים אותי, הם עולים לטנק,' וזהו.  דממה. עצרנו וחזרנו לכיוון הטנק של טפלי. הטנק שלי נפגע בזחל ונעצר. ניסיתי להמשיך בנסיעה, אך הטנק לא זז. מפקד הטנק, אפרים ניסנבוים, הורה לטנק שמאחורינו לעקוף אותנו ולהמשיך. ואכן, הם המשיכו ולא נפגעו ויצאו מזה. בינתיים ספגנו פגיעה נוספת בטנק שלנו. אפרים הורה לצאת מהטנק. יצאתי. ירו עלינו אש תופת, הבחנתי שלידנו יש טנק ונגמ"ש פגועים. רצתי לטנק הפגוע של טפלי ותפסתי עמדת מסתור מאחוריו.

 

      "התחלתי להשיב אש מהעוזי שלי שלא תפקד טוב. ראיתי שמביאים מקלע 0.3, אך גם הוא לא תיפקד טוב. כל הזמן היינו תחת אש ומדי פעם מישהו נפגע. ראיתי את אפרים לידי. שאלתי אותו למצבו, הוא ענה שלא נפגע.

 

      "חייל אחד הביא כמה רימונים וכל פעם שהמצרים התקרבו, מי שהיה לו רימון זרק לעברם והם נסוגו, וחוזר חלילה. הבחנתי באפרים זורק רימון, ולא ראיתי אותו יותר. חייל אחד שנפצע בעין ביקש ממני לחבוש אותו. חבשתי לו את העין, וברגע  שסיימתי, נפגעתי מכדור בגב. ראיתי שהחייל שחבשתי לו את העין מסתער לעבר המצרים וזורק רימון. אגב, רק בשנת 2003 נודע לי  שמו - אלי לוי, נהג הנגמ"ש.

 

      "הטנק התחיל לבעור. התרחקתי ממנו קצת בזחילה. השחר עלה, אור יום מלא, המצרים התקדמו באין מפריע. כל החיילים שלנו היו שרועים על החול, מי הרוג ומי פצוע. שכבתי על הבטן. ראיתי שהמצרים עוברים מחייל לחייל ומרוקנים צרורות בגופו. מחזה קשה איך שהגוף מרקד מפגיעת הכדורים. שכבתי בשקט, מחכה לתורי. כאב לי שעליי למות כבר בתחילת המלחמה, מבלי להספיק להילחם. יחד עם זאת, במידה מסוימת קינאתי באלו שכבר נהרגו.

 

      "המצרים הגיעו אלי, עצמתי עיניים, הרגשתי את הכדורים ננעצים בחול לידי, מילימטרים ממני. החול ניתז על הפנים שלי. לא הבנתי למה לא פוגעים בי. הירי נפסק. פקחתי את העיניים. חייל מצרי אחד הפך אותי עם הרגל שלו. הם הסתכלו עלי. לא הנדתי עפעף. לפתע הם עזבו את המקום. ראיתי חייל בסמוך לנגמ"ש קם. אמרתי לו 'תשכב! הם חוזרים!' ואכן, הם חזרו ובדקו אם נשאר מישהו חי. הגיעו אלי, הרימו אותי, ראו שאני חי ולקחו אותי בשבי."